הכרזת העצמאות כמסד-יסוד לסמכות החקיקה של הכנסת (ה-rule of recognition)
6. בפתח הדברים, אשאל את שאלת-השאלות: "מניין לנו שהדמוקרטיה הישראלית הסמיכה את הכנסת לחוקק כל חוק שתמצא לנכון?".
7. לשאלה זו לא נמצא תשובה מוסכמת או מוסמכת אשר מעוגנת באסמכתא משפטית פורמלית כלשהי, ולכך יש סיבה פשוטה. הכנסת מעולם לא קיבלה לידיה הסמכה גורפת לחוקק כל חוק שתמצא לנכון; וכפועל יוצא מכך, הכנסת ממילא לא יכלה לחוקק שום חוק שמתיימר להקנות לה סמכות כה רחבה. כפי שאראה בהמשך דבריי, סמכותה של הכנסת לחוקק חוקים הוגבלה מעיקרה במעמד הסמכת קודמתה – מועצת המדינה הזמנית – כמוסד מחוקק של מדינת ישראל.
8. הכנסת הנוכחית, וכל כנסת שקדמה לה, ירשה את סמכויות החקיקה שהוענקו למועצת המדינה הזמנית – ובעקבותיה, לכנסת הראשונה ולאלה שבאו אחריה – בהקמת המדינה בחודש מאי 1948. סמכויות אלה לא גדלו ולא קטנו, אלא נשארו כמות-שהן עד עצם היום הזה. קיומן וגבולותיהן של סמכויות אלה נגזרים מהכרתו של העם, שישב בציון בהקמת המדינה, בכוחה של הכנסת לחוקק חוקים – כפי שתועד במסמכי ההקמה של המדינה, ובראשם הכרזת העצמאות. הכרה זו, בגבולות שניתנה, מהווה מסד הסמכות הבראשיתי והבלעדי לחקיקת חוקי המדינה. בלעדי הכרה כאמור, לשום חוק שחוקק על ידי הכנסת לא היה מקור סמכות בעל תוקף משפטי מחייב. הכרה כאמור, יחד עם מסמכי ההקמה שתיעדו אותה – ובראשם הכרזת העצמאות – הם אלה שיצרו וקיימו את "כלל ההכרה" הבסיסי (the rule of recognition) עליו עומד משפט המדינה כולו, ובלעדיו אין (ראו: H.L.A. HART, THE CONCEPT OF LAW 97-107 (1961)).
9. מסמכי ההקמה אשר תיעדו את הסמכת הכנסת לחוקק חוקים, ואשר קבעו את גבולות הסמכה כאמור, כוללים את אלו: המנשר שפורסם מטעם מועצת המדינה הזמנית בה' באייר, תש"ח, 14.5.1948 (להלן: המנשר); פקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948 (להלן: פקודת סדרי השלטון והמשפט), כפי שחוקקה על ידי מועצת המדינה הזמנית בי"ב באייר, תש"ח, 21.5.1948; וכן – בראש ובראשונה – הכרזת העצמאות, אליה הפנו המנשר והפקודה במילים מפורשות, אשר הוכרזה על ידי מועצת העם בה' באייר, תש"ח, 14.5.1948.
10. על משמעותם החוקתית של שלושת אלו אעמוד כעת.
המנשר
11. המנשר, שכאמור פורסם ביום 14.5.1948, קבע את הדברים הבאים:
"בתוקף הכרזת העצמאות, שנתפרסמה היום, יום ה׳ באייר תש״ח (14 במאי 1948), ואשר לפיה הוקמו מועצת המדינה הזמנית והממשלה הזמנית של מדינת ישראל, מכריזה בזה מועצת המדינה הזמנית לאמור: 1. מועצת המדינה הזמנית היא הרשות המחוקקת. מועצת המדינה הזמנית זכאית להעניק מסמכות זו לממשלה הזמנית לשם חקיקה דחופה" (ההדגשה הוספה – א.ש.).
מפאת חשיבותו של מסמך היסטורי זה, ראיתי לנכון להביאו כאן, כפי שהודפס והופץ בשעתו: