17. מכאן עולה מסקנה ברורה וחד-משמעית: חוקי הכנסת לעולם כפופים לגבולותיה של סמכות החקיקה הכללית אשר נקבעה בהכרזת העצמאות. סמכות זו עברה מכנסת לכנסת כמות שהיא. מועצת המדינה הזמנית לא יכלה להעביר לכנסת הראשונה יותר סמכויות משהיו לה, וכך הוא גם לגבי שאר ההעברות של סמכות החקיקה מכנסת לכנסת; כפי שנאמר: nemo dat quod non habet. הכנסת הנוכחית, כמו כל כנסת אחרת, אינה רשאית אפוא לחרוג מסמכות חקיקה זו בבואה לחוקק חוקים.
הכרזת העצמאות כבחירה בדמוקרטיה מאוזנת, ולא אריתמטית
18. כאמור, על מסקנתי בדבר כפיפות הכנסת, כרשות מחוקקת, להכרזת העצמאות לא ניתן לחלוק לנוכח מהות הסמכות שמועצת העם, שהיתה למועצת המדינה הזמנית, והכנסות אשר באו אחריה, קיבלו לידיהן בייסוּד המדינה במאי 1948. סמכות החקיקה של הכנסת אינה סמכות מוחלטת נטולת סייגים וגבולות, ומעולם לא היתה כזאת. מדובר בסמכות שהוגבלה מעיקרה במסמך מכונן – הכרזת העצמאות, שקבעה את אופייה של מדינת ישראל לנצח-נצחים – אשר העניק לכנסת את סמכות החקיקה. בכך שונה הכנסת שלנו מהפרלמנט הבריטי, על שני בתיו, אשר קיבל לידיו, באופן פורמלי, סמכויות חקיקה בלתי מוגבלות שנכפפו רק לחתימתו הטקסית של הכתר (ראו: A.V. DICEY, INTRODUCTION TO THE STUDY OF THE LAW OF THE CONSTITUTION 3-4 (8th ed. 1915))).
19. לפי הדעה שקנתה אחיזה בקרב הציבור שאינו בקי ברזי המשפט, ואף אצל כמה וכמה משפטנים, הכנסת היא ריבון דמוקרטי כל-יכול, אשר מטמיע בתוכו את רצון העם כולו, ואשר יכול לחוקק כל חוק; ואחרי כינונם של חוקי היסוד – כל חוק שאינו מנוגד להם.
20. דא עקא, דעה זו אינה משקפת את המצב המשפטי הקיים כעניין של עובדה, וממילא אינה מעוגנת בשום אסמכתא משפטית פורמלית. מדובר בדעה רווחת אך שגויה מן היסוד. שאלו את מי שאוחז בדעה זו "היכן בדיוק מצויה הסמכה של הכנסת לחוקק כטוב בעיניה?" – וכל שתוכלו לקבל במענה הוא הפניה לצמד המילים "רצון העם", שכאמור אינו ברור דיו ואינו מעוגן בשום אסמכתא, ולמושג הכללי של "דמוקרטיה", שלו, כידוע, יש תכנים שונים ומשמעויות רבות ומגוונות אשר משתנים מחברה לחברה וממדינה למדינה. "דמוקרטיה" כפשוטה אכן יכולה לכלול בתוכה הסמכה גורפת של הגוף המחוקק לחוקק חוקים כטוב בעיניו, אך לא מעט משטרים דמוקרטיים, אם לא רובם, מטילים הגבלות משמעותיות על סמכותו של הגוף המחוקק. למשל: ברוב המשטרים הדמוקרטיים, אם לא בכולם, לא ניתן לחוקק חוק שיקבע כי בעלותו של אזרח פלוני בביתו-שלו תבוטל והאזרח ובני ביתו יפונו מתוכו ויהפכו לדרי רחוב.