63. חברי, השופט נ' סולברג, מעלה מספר תהיות ודברי ביקורת ביחס לגישתי החוקתית. הוא שואל: (1) כיצד מתיישבת קביעתי עם הוראת ההכרזה עצמה על כינון חוקה עתידית שתיקבע על-ידי אסיפה מכוננת נבחרת?; (2) האמנם קביעתי עולה בקנה אחד עם האופן שבו חותמי מגילת העצמאות תפסו את תפקידם ופועלם עם ההיסטוריה של ההכרזה, הליכי חיבורה, ניסוחה וחתימתה?; (3) מה לגבי טיבה של מועצת המדינה הזמנית כגוף שעיקרו לא ייצוגי ולא נבחר?; (4) האם משמעות קביעתי היא שלעניינו, קמה וגם ניצבה, סדרה של "הוראות נצחיוּת" שאין המכונן ולא המחוקק הישראלי יכולים לשנותן עוד, מעתה ועד עולם?; וכן (5) האם גישתי יכולה להלום את ההיסטוריה החוקתית שלנו, לרבות פסיקתו של בית משפט זה ושל מחוקקי-ישראל ב-75 שנות קיומה של המדינה?
לשאלות אלה אענה כעת בקצרה (ועוד ארחיב בעניינן במקרה מתאים אשר יובא לפתחנו).
64. כפי שצויין על ידי, הכרזת העצמאות מקפלת בתוכה את "כלל ההכרה" הבסיסי, שהוא המסד עליו עומד משפט המדינה בכוליותו. כלל זה אינו בגדר חוקה סדורה, אבל יש לו מעמד חוקתי על-חוקי ככלל שמסמיך את הכנסת לחוקק חוקים ולכונן חוקי יסוד. כל שיטת משפט, צריך שיהיה בבסיסה מסד בדמותו של "כלל ההכרה", לצדה של חוקה, לכשתכונן. פשיטא הוא, כי שום שיטת משפט אינה יכולה לשבת על תהום נורמטיבי. אשר על כן, אין כל סתירה בין קביעתה של הכרזת העצמאות בעניין החוקה לבין היותה "כלל ההכרה".
65. האופן שבו נתפשה ההכרזה על ידי מייסדי המדינה ואמירותיהם נסוגים מפני לשונו הברורה של המנשר ולשונה הברורה של פקודת סדרי השלטון והמשפט המקורית – מסמכי ההקמה הרשמיים שכאמור קבעו, "ברחל בתך הקטנה", כי סמכות החקיקה, המסורה למועצת המדינה הזמנית, ואחריה לכנסת, באה מהכרזת העצמאות, ולא ממקור אחר. מסמכי הקמה אלה הם בגדר "דבר המשפט" (law talk) – שלו, ורק לו, יש תוקף משפטי מחייב – להבדיל מ"דיבורים על המשפט" (talk about law) נטולי תוקף משפטי, אשר לכל היותר יכולים להשליך על פרשנותה של נורמה משפטית בלתי ברורה.
66. מועצת המדינה הזמנית אכן לא היתה גוף נבחר, כדרכם של מייסדי מדינה. כמייסדת המדינה, עשתה המועצה שימוש בכוח המייסדים וקבעה למשפט המדינה את "כלל ההכרה" הבסיסי בהתאם למה שראתה כרצון העם וערכיו. קביעה זו אכן לא נגזרה מדמוקרטיה ייצוגית (ראו והשוו: שמרינסקי, בעמ' 23). היא נקבעה כאקט משפטי בראשיתי שנכפה על ידי המציאות של מאי 1948.