67. באשר לאפשרות לתקן או לשנות את האמור בהכרזת העצמאות – עניין סבוך זה ראוי שנשאיר לעת מצוא. אומר בקצרה כי הסדרים חוקתיים על-חוקיים אמורים להיות עמידים מפני שינוי או ביטול מטעמים הקשורים ליציבות המשטר המשפטי ולהגנה על זכויות יסוד (ראו: שמרינסקי, בעמ' 8-6).
68. מכאן לתהייה שמעלה חברי, השופט סולברג, ביחס לכך שהתזה החוקתית הפורמלית שרואה בהכרזת העצמאות "כלל ההכרה" הבסיסי נפקדה מהשיח החוקתי שלנו. ראשית, אציין כי דברים אלו אינם מדויקים: הנשיא ברק בפירוש ראה – ועודנו רואה – את הכרזת העצמאות כמסמך שמעגן בתוכו את "כלל ההכרה" הבסיסי. דברים אלה של הנשיא ברק צוטטו על ידי לעיל, ואיני רואה סיבה לחזור על מה שכבר נאמר (ראו גם: אהרן ברק "הסמכות המכוננת הראשונית וההגבלות המוטלות עליה" משפט ועסקים כח 123, 146-138 (2023)). ההבדל בין גישתי לבין גישת הנשיא ברק הוא זה: הנשיא ברק רואה בהכרזת העצמאות "כלל ההכרה" הבסיסי מכוח מוסכמה חברתית היסטורית, בשעה שאני רואה בהכרזת העצמאות "כלל ההכרה" הבסיסי מכוח מוסכמה חברתית היסטורית אשר תועדה במסמכי ההקמה הרשמיים של המדינה: המנשר ופקודת סדרי השלטון והמשפט המקורית.
69. בהיבט רחב יותר, דומני כי התרבות המשפטית שקנתה לעצמה אחיזה במחוזותינו היא זאת שאחראית לכך שהתזה החוקתית הפורמלית הנישאת בפי – שכאמור רואה בהכרזת העצמאות "כלל ההכרה" הבסיסי – נפקדה מהשיח החוקתי שלנו כלא היתה. תרבות זו מבכרת רעיונות ערכיים מופשטים, נטולי עיגון פורמלי, על פני האות הכתובה של המשפט, מעמידה מטאפורות מעל העובדות כפשוטן, ופוסחת על שאלות תורת-משפטיות יסודיות על ידי מהלכים שבבסיסם הנחת המבוקש. בהקשר זה, די אם אציין את הנחות היסוד של תורת "התכלית האובייקטיבית"; את "ערכי היסוד של השיטה" ופרשנותם כטוב בעיניי המתבונן; ואת הקביעה השיפוטית – עליה מסתמכים חלק מחבריי – כי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מקנה לאזרחי המדינה זכות חוקתית לשוויון שזכרה לא בא בנוסח החוק.
70. לדידי, המשפט כולו הוא מוסד חברתי פורמלי מטיבו ומטבעו; והמשפט הלא פורמלי כלל אינו בגדר "משפט" (ראו: Ernest J. Weinrib, Legal Formalism: On the Immanent Rationality of Law, 97 YALE L.J. 949, 953-957, 961-971 (1998); Frederick Schauer, Formalism, 97 YALE L.J. 509, 520-535 (1998)). המשפט הפורמלי שכולל את האמור במנשר ובפקודת סדרי השלטון והמשפט המקורית – וכפועל יוצא משני אלה, בהכרזת העצמאות – הוא זה שלשיטתי מכריע את הכף במקרה שלפנינו. הוא, ולא "התכלית האובייקטיבית", "עקרונות היסוד של השיטה" או כל מטאפורה כזאת או אחרת.