2. בפתח הדברים אציין, כי פסק דיננו ממוקד בהגנה החוקתית על עקרון השוויון, שזכתה זה מכבר להכרה במסגרת ההלכה הפסוקה בגדרו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. בנסיבות אלה, אינני נדרשת לעמדתו של חברי השופט א' שטיין, המציג למעשה גישה חלופית לזו המבוססת על חוקי היסוד עצמם. כל זאת, מבלי לגרוע מחשיבותה ומערכה של הכרזת העצמאות, שבה ראה בית משפט זה את ה"אספקלריה של מערכת החיים הלאומיים" (ראו: בג"ץ 73/53 "קול העם" בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד ז 871, 884 (1953)).
3. אני מבקשת להתמקד בחשיבותם של דיני הבחירות. דיני הבחירות הם התשתית לדמוקרטיה מתפקדת. הזכות לבחור ולהיבחר היא זכות הראשה, שממנה נגזרת במידה רבה ההגנה על כלל הזכויות. בדמוקרטיה ייצוגית שלוחי הציבור הם נבחריו. מי שאינו בוחר, אינו משפיע על תהליכי קבלת ההחלטות וממילא מועד יותר לכך שההחלטות המתקבלות יפגעו בו ובזכויותיו. בהתאמה, נדרש גם שהבוחרים יוכלו לבחור מבין מבחר של מועמדים שיתמודדו בתנאים שווים.
4. בדרך כלל, הדיון בהגנה על הזכות לבחור ולהיבחר ממוקד בשלטון המרכזי. ואכן, חוק-יסוד: הכנסת כולל בתוכו הגנה מפורשת על הזכות לבחור ועל הזכות להיבחר. בהיבט של הזכות לבחור, סעיף 5 לחוק יסוד זה קובע כי "כל אזרח ישראלי בן שמונה עשרה שנה ומעלה זכאי לבחור לכנסת" (בכפוף להחלטה שיפוטית אחרת לפי דין). בהיבט של הזכות להיבחר, סעיף 6(א) לחוק היסוד מוסיף וקובע כי "כל אזרח ישראלי שביום הגשת רשימת המועמדים הכוללת את שמו הוא בן עשרים ואחת שנה ומעלה, זכאי להיבחר לכנסת" (בכפוף להחלטה שיפוטית אחרת לפי דין או במקרים של הרשעה חלוטה כמפורט בסעיף). לצד זאת, סעיף 4 לאותו חוק יסוד קובע את עקרון השוויון בין מועמדים בבחירות. לעומת זאת, למרבה הצער, מערך חוקי היסוד בישראל אינו כולל התייחסות מפורשת למעמדן של הזכות לבחור והזכות להיבחר במישור השלטון המקומי, מעבר להסדרים הקבועים בחקיקה ובפסיקה. זהו חסר גדול במערך חוקי היסוד שלנו, וראוי להפנות אליו זרקור. למעשה, זהו "ענף" של חוסר גדול יותר הקיים במערכת המשפט שלנו – היעדר הסדרה חוקתית של מעמדו של השלטון המקומי בחוקי היסוד. השלטון המקומי הוא מרכיב חשוב ומשמעותי במערך השלטון בישראל, והיעדרה של הסדרה חוקתית שלו (בשונה מההסדרה החוקתית הקיימת ביחס לשלטון המרכזי בחוקי היסוד) מעוררת קושי.
5. מבלי למצות, ניתן להצביע על כך שהכרה במעמדן של הרשויות המקומיות ובסמכויותיהן, כחלק מן המערך השלטוני, מוצאת את ביטויה בחלק מן החוקות המודרניות, לעתים גם תוך התייחסות קונקרטית לסוגיית הבחירות לרשויות המקומיות. כך למשל, סעיף 28 לחוק היסוד הגרמני משנת 1949 (המהווה את חוקתה) מסדיר לא רק את מעמדן של המדינות (במסגרת השלטון הפדראלי הנוהג בגרמניה) ואת הבחירות המתקיימות בהן, אלא גם את הבחירות במישור השלטון המקומי, שצריכות להיות כלליות, ישירות, חופשיות, שוות וחשאיות. חוקתה של דרום-אפריקה משנת 1996 כוללת פרק שלם (פרק 7) העוסק במעמדן של הרשויות המקומיות ובכלל זה מסדיר את הבחירות להן (בסעיף 157). ניתן לקוות כי בעתיד, במסגרת השלמת המפעל של חוקי היסוד, יימצא מקום גם במשפט הישראלי להסדרה חוקתית של תחום השלטון המקומי, ובכלל זה לכללים הנוגעים לבחירות בו. הדברים אמורים מבלי למעט מן החשיבות הנודעת לשמירה על הבחנות רלוונטיות בין המישור של השלטון המרכזי לבין המישור המקומי (כפי שניתן ללמוד אף מעצם קיומו של מוסד הוועדה הממונה, המתערבת למעשה בתוצאות הבחירות במישור המקומי – מוסד שאינו מתאים, מעצם טיבו, למישור הכלל-ארצי).