30. אכן, כפי שציין חברי, מ"מ הנשיא, עניינה של טבריה עמד במוקד הדיונים בוועדות הכנסת (פסקה 38); אמת, מבט על הליך החקיקה מלמד על זריזות וחריצות להחלת התיקון כבר בבחירות הקרובות, כדי לאפשר למשיב 4 להתמודד בטבריה (פסקה 40). ואולם, האם נתונים אלו מלמדים בהכרח, כי תכליתו של תיקון 53 – כלל המטרות, היעדים והאינטרסים שבבסיסו – לא נועדו לשרת אלא את עניינו של המשיב 4, כאשר תחולתו הכללית מכאן והלאה, אינה מעלה ומורידה בעיני המחוקק? מניין הביטחון לשלול את המסקנה, כי עניינה של העיר טבריה, לכד את תשומת ליבו של המחוקק והניע אותו לתקן את תיקון 53, מתוך שכנוע כי המקרה המקומי, מלמד על חולשה עקרונית בדין הקיים, עובר לתיקונו? [ראו, למשל, את דברי ח"כ הלוי בפרוטוקול ועדת הכנסת מיום 5.6.2023, לפיהם הוא נדרש לראשונה לסוגיה במהלך סיור בעיר טבריה, ובמסגרתו השתכנע כי נדרש תיקון בעל אופי עקרוני]. ספק זה, רלבנטי גם ביחס לשאלת עיתוי החקיקה. האם תזמון החקיקה, והמוטיבציה הניכרת, להעלות את התיקון על ספר החוקים עוד לפני הבחירות הקרובות, מחייבים את המסקנה כי המשיב 4, והוא בלבד, עמד בראש מעייניו של המחוקק? או שמא אין זה אלא רצונו של המחוקק, לאפשר לרבבות בעלי זכות הבחירה בטבריה, לֵהנות מפירות התיקון – העקרוני – בהקדם האפשרי?
31. במבט כללי, בבואנו להבחין בין מניע לבין תכלית, מי ינחנו דרך בין אמירות של ח"כ פלוני בעלות גוון פרסונלי, לבין התבטאויות בעלות נופך עקרוני, של ח"כ פלמוני? כיצד נסווג את כל שאר חברי הכנסת שלא התבטאו, אלא רק הצביעו? האם נייחס משקל מיוחד, למשל, להיעדרם של חברי ועדות קרואות בערים אחרות, על מנת לחזק את המסקנה כי התיקון נסוב בסופו של דבר על טבריה לבדה (ראו פסקה 38 לחוות דעתו של חברי); או נֵעתר דווקא לאמירתו המפורשת של יוזם החוק, ח"כ הלוי, לפיה "החוק הזה הוא כללי. הוא גם נוגע לכמה וכמה מועצות נכון להיום. אבל בודאי שהוא כללי וצופה פני עתיד" (פרוטוקול ועדת הפנים מיום 20.6.2023, בעמ' 7) – אמירה העולה בקנה אחד, נזכיר, עם נוסח התיקון עצמו, שהוא אכן בעל אופי כללי. האם עלינו להעמיק חקר בדברי חברי הכנסת בוועדות ובמליאה, או דווקא להעלות על נס את דברי ההסבר להצעת החוק, הנושאים אופי עקרוני מובהק, ועיקרם בהרחבת הזכות להיבחר, כפי שאף מציין חברי, מ"מ הנשיא (פסקה 37)?
32. ודוק: אינני מתכוון להמעיט מחשיבותם של דברים הנאמרים בדיוני ועדות הכנסת ובמליאתה. רחוק מכך. על חשיבותם של אלה במסגרת בחינת התכלית הסובייקטיבית, ועל חשיבותה של התכלית הסובייקטיבית בתהליך הפרשני – עמדתי בפסקי-דין אחרים (ראו למשל, דנג"ץ 5026/16 גיני נ' הרבנות הראשית לישראל פסקאות 11-4 (12.9.2017)). ואולם, בכל הנוגע להבחנה הדקה שבין מניע לתכלית – כאשר התוצר החקיקתי המוגמר בסופו של דבר הוא כללי, וחל על קבוצה בלתי-מסוימת של פרטים – אני מתקשה לבוא לכלל מסקנה, כי דבר החקיקה שלפנינו צבוע בצבעים עזים של פרסונליות. חוששני, כי חרף האזהרה הידועה, נגררים אנו להכרעה הנופלת "על-פי הפסיכואנליזה של המחוקק ולא על פי האנליזה של החוק" (כדברי הנשיא א' ברק בבג"ץ 246/81 אגודת דרך ארץ נ' רשות השידור, פ"ד לה(1) 17 (1981)); זהו פח יקוֹש, ועלינו להישמר מכל מִשמר פּן נילכּד בו.