חרף הגישה המצמצמת במתן רשות להבאת ראיות לסתור לפי סעיף 42ג לפקודת הראיות, נפסק כי רשות זו תינתן "מקום בו תחושתו של השופט היושב בדין היא כי עלולה להיגרם "תוצאה בלתי צודקת בעליל" או כזו ה"מקפחת קיפוח קשה את הנתבע בהגנתו" (ראה ערעור אזרחי 1518/15 מוסא ח'לף נ' המוסד לביטוח לאומי ואח' [נבו] (8.3.2015) והפסיקה המצוטטת שם, רשות ערעור אזרחי 9759/16 מג'די אבו מור ואח' נ' רשות המיסים ואח' [נבו] (7.4.2017)).
זהו המקרה שבפנינו. ההליך הפלילי התמקד כאמור בשאלת אשמו של התובע ביחס לעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, שעניינן שימוש במקרקעין בסטייה מהיתר. שאלת אחריותן של הנתבעות בעריכת הסכם המכר וההצהרות שנכללו בו, לא עמדה כלל לדיון בהליך הפלילי. משמע, שלתובע לא ניתן יומו בבית המשפט להוכחת טענותיו כלפי הנתבעות, הן במישור החוזי והן במישור הנזיקי, בכל הקשור לנסיבות עריכת הסכם המכר, ולא ניתן לחסום את דרכו בעניין זה, בשים לב לזכות הגישה לערכאות שהינה זכות בעלת מעמד חוקתי. יודגש כי אחד הרציונאלים העומדים בבסיס הוראת סעיף 42ג לפקודת הראיות הוא שלבעל דין ניתן יומו בבית המשפט, וכי אין להטריח את בית המשפט לדון באותה מסכת עובדתית שכבר נידונה והוכרעה בהליך הפלילי (ראה פרופ' ד. פרידמן "פסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחי", הפרקליט כה(א) 92). אולם בענייננו, משהוכח כאמור כי לתובע לא ניתן יומו להוכחת טענותיו כלפי הנתבעות, נשמט הצידוק לחסום את דרכו מלהביא ראיות, אף אם הן סותרות את הקביעות בהליך הפלילי.
עוד יובהר כי אין בפנינו ניסיון של התובע לפתוח מחדש, במסגרת ההליך האזרחי, שאלות שהוכרעו בהליך הפלילי בבחינת משפט חוזר כדברי כב' השופט עמית בפרשת ח'לף, אלא עסקינן בשאלות משפטיות במישור החוזי והנזיקי, אשר כלל לא נידונו ולא הוכרעו, מטבע הדברים, בהליך הפלילי.
- נוסף על כך, לא ניתן להתעלם ממצב ניגוד הענייניים שבו היו נתונים התובע והנתבעות בהליך הפלילי, שכן עדותן של הנתבעות לטובת התובע, עלולה הייתה לפגוע בסיכויי ההגנה שלהן מפני תביעה אזרחית מצד התובע. בהקשר זה אציין כי הזמנתן של הנתבעות כעדות הגנה מטעם התובע בהליך הפלילי, אף היא חיזקה בי את הרושם באמיתות גרסתו של התובע אודות אי ידיעתו על אי קיום היתר בניה כדין לגבי "הדירה" עובר לרכישתה. אוסיף על כך כי עדותן של הנתבעות בהליך הפלילי הייתה בבחינת עדות בעל פה כנגד מסמך בכתב, וסוגיה זו אף היא לא נידונה, מטבעו של ההליך, בבית משפט לעניינים מקומיים.
- הנתבעות טענו כי התובע לא הגיש בקשה להבאת ראיות לסתור לפי סעיף 42(ג) לפקודת הראיות, ומשכך הוא מנוע מלסתור את הקביעות שבהליך הפלילי, שהפכו להיות "ראיה כמעט מכרעת" בתיק.
אמנם בפקודת הראיות לא ניתן למצוא הוראה דיונית המסדירה את דרך הגשת הבקשה להבאת ראיות לסתור לפי סעיף 42ג לפקודה, אולם מעיון בקשות עירייה אחרות 350/74 חברת מ.ל.ט בערעור מיסים ואח' נ' מסעוד ויחיאל ממן [נבו] (23.10.1974) ניתן להסיק כי ניתן לדון בבקשה להבאת ראיות לסתור בישיבת קדם משפט או בשלב ביסוס ההתנגדות לשאלה פלונית שהוצגה לעד, בעת הצגת פסק הדין הפלילי במשפט האזרחי.
- בענייננו, בשלביו המקדמיים של ההליך, הגישה הנתבעת בקשה לסילוק התביעה נגדה על הסף בהסתמך על טענות שונות, כגון העדר עילה, השתק שיפוטי, העדר יריבות וטענות נוספות. ביום 14.3.23 דחיתי את הבקשה, וקבעתי בין היתר, בהתייחס לטענה שלפיה התובע לא ביקש להביא ראיות לסתור את הקביעות בהליך הפלילי וכי הקביעות הנ"ל מחייבות בהליך דנן, כי אינני מקבלת את הטענה הנ"ל בשלב הזה, וכי לתובע הזכות לבקש להביא ראיות לסתור במהלך הדיון, והקביעה אם עסקינן בקביעות מחייבות תינתן בסוף ההליך.
ב"כ התובע לא השכיל להגיש בקשה בכתב להבאת ראיות לסתור חרף ההזדמנויות שניתנו לו לעשות כן, אם כי הוא חזר והדגיש, לאורך כל ההליך, כי אינו מקבל את הקביעות בהליך הפלילי בדבר ידיעתו אודות המצב התכנוני של "הדירה" עובר לרכישתה, וכי בכוונתו להביא ראיות לסתור קביעות אלו. הראיות הנ"ל התמצו, בסופו של יום, וכפי שהתברר מהראיות, בעדותו של התובע והסכם המכר שהוצג על ידו.