חרף העובדה שלא הוגשה בקשה להבאת ראיות לסתור על ידי התובע כמצוין לעיל, לא ראיתי לנכון להיתפס לעניין פרוצדורלי זה, בשים לב שהנתבעות ידעו על כוונת התובע להביא ראיות לסתור, ו"הראיות הסותרות" שהוצגו על ידו בסופו של יום, היו ידועות להן, והן כלכלו את צעדיהן בהתאם.
- לחילופין ניתן להתייחס לראיות "הסותרות" של התובע כראיות שהוגשו להוכחת רשלנותן התורמת של הנתבעות לנזק שנגרם לו עקב המצגים שהוצגו לו על ידן, ולפיכך אין הן בבחינת ראיות לסתור על פי הפסיקה (ערעור אזרחי 895/80 עיריית נתניה ואח' נ' חסן אל מלק ואח' [נבו] (19.4.1983).
- לאור האמור לעיל, הנני דוחה את טענות ההשתק שהועלו על ידי הנתבעות.
- התיישנות/שיהוי
הנתבעות טענו כי התביעה שהוגשה בשנת 2021 התיישנה בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, הואיל והעובדות המהוות את עילת התביעה היו ידועות לתובע בעת החתימה על הסכם המכר, קרי בשנת 2009.
אולם משקבעתי כי התובע לא ידע על הבעיה התכנונית של "הדירה" במועד רכישתה, וכי הדבר נודע לו לראשונה עת קיבל לידיו את דו"ח גילוי עבירה בשנת 2015 (ראה סעיף 14 לעיל), אז נופלת מאליה טענת ההתיישנות.
- לחילופין טענו הנתבעות כי דין התביעה להידחות מחמת שיהוי, אולם גם טענה זו דינה להידחות.
"בפסיקה נקבעו שני תנאים הכרחיים להתגבשותו של שיהוי במשפט האזרחי: הראשון, כי השיהוי בהגשת התביעה מבטא את ויתורו של התובע על זכותו; השני, כי בעקבות השיהוי הורע מצבו של הנתבע. לעיתים התייחסה הפסיקה לתנאי שלישי שעניינו כי השיהוי נגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע (ראו: ערעור אזרחי 7853/02 דוידי נ' חברת מצפה אבו טוב בע"מ, פ"ד נח(5) 681, 693 (2004)). בכל מקרה, גם בהתקיים תנאים אלה, לבית המשפט עדיין מסור שיקול דעת להכריע בדבר המשמעות שראוי להעניק לטענת השיהוי במקרה הספציפי שלפניו (ראו: ערעור אזרחי 6182/14 אינבסטלום הולדינגס בערעור מיסים נ' ספריית יפת בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 13 (3.5.2016)). בהקשר זה יש לקחת בחשבון, בין היתר, את האינטרסים ההדדיים של בעלי הדין. כן נשקלת מהות התביעה והסעד המבוקש במסגרתה (ראו: ערעור אזרחי 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, [פורסם בנבו] פסקה 19 (21.2.2007)). מכל מקום, דוקטרינת השיהוי מוגבלת למקרים חריגים ונדירים, והנטל הכבד להוכחתה מוטל על הנתבע (ראו: ערעור אזרחי 9839/17 הביטאט בערעור מיסים נ' CAFOM, [פורסם בנבו] פסקה 33 (17.12.2018))"