בענייננו, לא הוכח כי התובע זנח את זכות התביעה שלו, ולא הוכח כי מצבן של הנתבעות הורע בעקבות השיהוי, ולא הוכח כי התנהלותו של התובע היתה נגועה בחוסר תום לב, על כן דין טענה זו להידחות כאמור.
בהקשר זה אציין כי עו"ד מנור לא העידה בהליך דנן מחמת מחלה קשה שחלתה בה למרבה הצער. עובדה זו הובאה לידיעת בית המשפט והצדדים האחרים בשלביו המתקדמים של ההליך, כאשר לא הוגשה על ידי בא כוחה של עו"ד מנור, בכל שלב שהוא, כל בקשה לגביית עדות מוקדמת. במצב דברים זה, ולמרות הצער שבדבר, לא תישמע הטענה בעניין הרעת מצב כתוצאה מהעיתוי של הגשת התביעה.
- אשם תורם/ייזהר הקונה
הנתבעות טענו כי יש להטיל על התובע אשם תורם חוזי משמעותי בכך שלא ביצע את הבדיקות בוועדה המקומית לתכנון ובניה על פי התחייבותו בסעיף 4 להסכם המכר.
בנסיבות המקרה שבפנינו לא שוכנעתי כי להטיל על התובע אשם תורם חוזי, והנני מפנה בהקשר זה להלכה שנקבעה בקשות עירייה אחרות 8068/11 אורי עיני נ' חן שיפריס [נבו] (11.02.2014), ולדבריו של כב' השופט מלצר (כתוארו אז) שלפיהם אמר:
"בעימות שבין מוכר-מפר שידע (או היה עליו לדעת) בעת גמירת החוזה את דבר קיומן של עובדות מסוימות, אותן לא גילה לקונה - לבין רשלנות הקונה שלא בדק ולא גילה אותן עובדות (ואפילו הצהיר שעשה כן) - יד הקונה על העליונה. הוא זכאי לפיכך למלוא התרופות המוקנות בדין לנפגע עקב הפרה בשל אי-התאמה, ובכללן: ביטול החוזה, בצירוף השבה ופיצויים מוסכמים. במקרה שכזה - אין לייחס אשם תורם לחובת הקונה"
- פיצויים
בכתב התביעה עתר התובע לחייב את הנתבעות בתשלום פיצוי בסכום של 705,115 ₪ הכולל: סך של 650,000 ₪ בגין שווי זכויות בעלות של "הדירה" כדירת מגורים הבנויה בהיתר בניה כחוק, סך של 7,020 ₪ שכ"ט עו"ד בגין ההליך הפלילי, סך של 20,000 ₪ בגין הקנס הכספי ששולם בעקבות ההליך הפלילי, סך של 4,095 ₪ שכ"ט השמאי מר וולקן, סך של 24,000 ₪ בגין אובדן הכנסה "מהדירה" ממועד מתן גזר הדין ועד למועד הגשת התביעה. במהלך המשפט הצהיר התובע כי מכר את "הדירה" תמורת סך של 120,000 ₪, וסכום התביעה הופחת לסך של 585,115 ₪ כאמור.
- הנתבעת טענה כי לתובע לא נגרם כל נזק בשים לב לדמי השכירות שגבה במשך השנים ולתמורה שקיבל ממכירת "הדירה", והוסיפה כי התובע לא פעל להקטנת נזקיו על ידי "הכשרת" הדירה למגורים.
עו"ד מנור טענה כי הכלל בקביעת פיצוי בגין עוולת מצג שווא רשלני הוא מתן פיצויי הסתמכות, קרי פיצוי המעמיד את הניזוק במצב שבו היה אלמלא בוצעה כלפיו העוולה. בהתאם לכך, התובע זכאי לדרוש את השבת ההפרש בין התמורה ששולמה על ידו עבור "הדירה" בסך של 172,000 ₪ לבין שווי הדירה במצבה התכנוני במועד הרכישה העומד על סך של כ- 90,000 ₪ בהתאם לחוות דעת השמאי מטעמן, ולפיכך, הנזק שלו מסתכם לכל היותר בסך של 82,000 ₪ לשיטתן. עוד הוסיפו וטענו כי מסכום זה יש לקזז את התמורה בסך של 120,000 ₪ שקיבל התובע בגין מכירת "הדירה" (המדובר בקיזוז כפול!! הערה שלי, כ. ג'), וכן טובות הנאה שצמחו לו בעקבות רכישת "הדירה" בדמות דמי שכירות, בסכום כולל של 375,600 ₪. על כן לטענתן, לא רק שהתובע לא ניזוק מהעסקה, אלא שעבור השקעה של 172,000 ₪, הוא קיבל לאחר עשור, סכום של כ-500,000 ₪, פי 3 מההשקעה ברכישת הדירה, משמע, שלא נגרם לו כל נזק שעה שקיבל חזרה את כלל ערך הדירה באופן מלא ואף למעלה מכך, בין באמצעות מכירתה ובין באמצעות השכרתה (סעיפים 78-68 לסיכומי נתבעת 2).
- כפי שציינתי לעיל, למקור החיוב השלכה על קביעת סוג הפיצוי שהתובע יכול להיפרע מהנתבעות.
במישור החוזי - סעד הפיצויים נועד להגן על שלושה אינטרסים: אינטרס הקיום או הציפייה (פיצויים חיוביים), אינטרס ההסתמכות (פיצויים שליליים), ואינטרס ההשבה. סוגי הפיצוי הרלוונטיים לענייננו הם פיצויי הסתמכות ופיצויי קיום.