חמישית, הוכח לפניו של בית-המשפט מעל לכל ספק כי נציגיה של נתבעת 1, שליוו את הלקוחות-המשקיעים, השתמשו במתכוון בשמות בדויים. גב' אסייס הוסיפה וסיפרה בעדותה: "השם שאני השתמשתי בו [היה] 'קייט' [ושם-המשפחה: 'מלר']. אמרו לנו שכדאי שם בין-לאומי" (שם, בעמ' 3, ש' 32-27). מצג-השווא הזה הי ה שלם, שכן לא זו בלבד שהומצאו שם ושם-משפחה, אלא שכתובות הדואר האלקטרוני עיגנו את השמות הבדויים הללו כאילו הם שמותיהם האמתיים של המתכתבים.
לעצמי תהיתי מה פחות בינלאומי בשם "מיכל" (אפשר גם: "מישל") מהשם: "ג'יובאני", למשל, אבל הרי לא בזה העיקר. העיקר הוא בכך, שבאופן מודע השתמשו נציגיה של החברה בשמות ובשמות-משפחה, שאינם שלהם וזאת לאורכו של קשר מתמשך, על פה ובכתובים, עם הלקוחות. "זה נכון", השיב נתבע 2 בחקירתו הנגדית, "אני לא זוכר במדויק את השמות, אבל נכון לכולם היו שמות בדויים" (שם, בעמ' 29, ש' 29-25). "אני לא רואה בעיה בשמות בדויים", הוא המשיך, "אני חושב שזה פרקטיקה ידועה שנעשית גם בחברות מאוד גדולות כשאתה מתקשר לשרות לקוחות" (שם, בעמ' 30, ש' 37-34). לדאבוני אינני שותף למחשבה זו. בקשר מסוג של ייעוץ להשקעות וניהולן, שאיננו "שירות-לקוחות" ושיש בו מִשנה-חשיבות למידת-האמון שבין הצדדים וגם לידיעותיהם ולניסיונם הפרטני של הנציגים המסוימים, נראית לי התנהלות זו - קשה מאד. אין היא תורמת, זו לשון יפה, למסקנה כי הנתבעת פעלה בתום-לב.
שישית, העברתה של התובעת "מיד ליד", כלומר בין נציג אחד למשנהו וחזרה, בלי שהיא ביקשה זאת ובפרט כמציגים את הדבר כ"זכות גדולה" של התובעת לעבוד עם האנשים הללו, נראתה לי מפוקפקת כבר עם קריאתן של התכתובות. כך הייתה גם ההצעה ל"השתדרג" למחקה גבוהה יותר. לא עלה בידיהם של הנתבעים להראות כי בנתבעת אכן עבדו בעלי-תפקידים שונים זה מזה במידת-הידע שלהם, בסוג ה"אסטרטגיה" שהם מציעים ובמידת-זמינותם לכל לקוח, וכי היו בה מחלקות, שאליהן סווגו הלקוחות לפי מאפיינים מבחינים. אין לך מנוס מן הקביעה כי גם מאפיין זה בהתנהלות נועד לשרת את מטרות-היסוד של הנתבעת: כי הלקוח יישאר קשור בה כמה שיותר זמן וכי הוא יוסיף וישקיע מכיסו כסף לאורכו של הזמן הזה.
שביעית, התובעת העידה כי בפרק הזמן הקצר, כחודש וחצי בסך-הכול, שבו פעל חשבונה בנתבעת, בוצע מספר רב מאד של פעולות של קנייה ושל מכירה. "היו המון, המון פעולות. בין 80 ל-100" (שם, מעמ' 13, ש' 35). ריבוי-פעולות עלול להיות סימן-היכר לכך, שמטרתם אינה בהכרח להיטיב עם בעלת-החשבון אלא לייצר נפח מלאכותי של פעילות וגם להרוויח - הנתבעת, לא הלקוחה - מעצם-עשייתה של כל פעולה ופעולה.
- קביעתי היא אפוא כי הנתבעת ואנשיה העמידו מצג-שווא משוכלל למדי, שנועד לסמא את עיניה של התובעת ולגרום לה להוציא כמה שיותר מכספה ולהעבירו לכיסיהם, ללא קשר רציונאלי למידת-הצלחתם או למידת-ההיגיון בהשקעות שהם ערכו. הנזק הכספי, שנגרם לתובעת בעקבותיו של מצג זה, משלים את יסודותיה של עוולת-התרמית, כפי שהיא מעודנת בסעיף 56 לפקודת הנזיקין. ענין זה, אך מובן, עולה כדי הפגמים בתום-לב בקשירתו של חוזה ובקיומו ומקים לתובעת גם את העילות החוזיות ולהן טענה היא בכתב-תביעתה.
- מקובל עלי, אם כי שוב אין זה עיקר, כי הנתבעת הוסיפה והפרה את החובה החוקית שלפי חוק הסדרת העיסוק בייעוץ השקעות, בשיווק השקעות ובניהול תיקי השקעות, התשנ"ה-1995. "ייעוץ השקעות" מוגדר בסעיף הראשון לחוק: "מתן ייעוץ לאחרים בנוגע לכדאיות של השקעה, החזקה, קניה או מכירה של ניירות ערך או של נכסים פיננסיים; בין במישרין ובין בעקיפין, לרבות באמצעות פרסום, בחוזרים, בחוות דעת, באמצעות הדואר, הפקסימיליה או בכל אמצעי אחר...". "ניהול תיקי השקעות" הוא, בחוק זה, "ביצוע עסקאות, לפי שיקול דעת, לחשבונם של אחרים". הסעיף השני לחוק קובע כי "לא יעסוק אדם בייעוץ השקעות אלא אם כן הוא בעל רשיון יועץ; לא יעסוק אדם בניהול תיקי השקעות אלא אם כן הוא בעל רשיון מנהל תיקים...".
הוראות אלו שבתחיקה נועדו "לטובתו או להגנתו" (לשונו של סעיף 63(א) לפקודת-הנזיקין) של ציבור-לקוחותיה של הנתבעת ובהם התובעת. היות שהוכח כי הנתבעת היא חברה ישראלית, סבורני כי אסור היה לאותם נציגים שלה, שעסקו בפעולות הללו, לפעול בישראל או ממנה ללא רישיון. איש מהנתבעים לא הוכיח כי תנאי זה התקיים. להפרתו, כך נהיר, היה חלק בתוצאה הגרועה, היינו, בנזק שנגרם לתובעת. אילו הפעילו הנתבעת נציגים מורשים ברי, לפי תכליתו של הרישיון ולפי תבחיניו, כי ההתנהלות של נציגי-הנתבעת לא הייתה באה לעולם כפי שתוארה לעיל ובעקבותיה - הנזק שנגרם.