"אם יינתנו פיצויים המגנים על שני האינטרסים באופן מצטבר, גם קיום וגם הסתמכות, יזכה הנפגע בפיצוי שיעמידו במצב טוב מזה שבו היה יכול להיות נתון, בין אם החוזה לא היה מופר ובין אם החוזה לא היה נכרת. מתן פיצוי יתר שכזה יעמיד את הנפגע במצב טוב יותר משהיה באפשרותו להשיג בכל אחד מהמסלולים המתוארים לעיל, ויעשיר אותו שלא כדין על חשבון המפר. על כן, לא מאפשרים לו לזכות בפיצויים שונים אלה במצטבר; מה גם שעל מנת לזכות בפיצויי קיום על הנפגע היה להוציא את אותן ההוצאות שנועדו לביצוע החוזה, בגינן הוא מבקש פיצויי הסתמכות, ולכן יש לנכותן מפיצויי הקיום" (עניין שיר משכנות ותיקים, סע' 16).
באחד המקרים צוין: "שור וחמור לא יחרשו יחדיו ופיצויי הסתמכות ופיצויי קיום לא ייפסקו בחדא מחתה [...], למעט במקרים חריגים בהם ההתנגשות בין אינטרס ההסתמכות והקיום היא עיונית ותיאורטית בלבד ואין כפל פיצוי [...] ולא זה המקרה שבפנינו (ע"א 3805/17 קיבוץ כרמים - אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' אנטיפוד השקעות בע"מ (25.6.2019), סע' 4; השופט כתוארו אז, עמית).
כך גם במקרה שלפנינו. מחד גיסא, דנן דורשת לקבל רווחים שהיא סבורה שהיא זכאית להם ונמנעו ממנה בשל הפרות של להבות, כלומר – רווחים שדנן הייתה אמורה לטענתה להפיק מקיומו של ההסכם לולא ההפרות, זוהי דרישה לפיצויי קיום. דרישה לקבלת פיצוי בגין הוצאות שהוצאו לצורך ביצוע ההסכם אינה מתיישבת עם הדבר, שהרי לו היה ההסכם מקוים, לא הייתה דנן אמורה לקבל החזר על הוצאות אלה, אותן הוציאה לשם קיומו. ובלשון אחד הציטוטים לעיל: "על מנת לזכות בפיצויי קיום על הנפגע היה להוציא את אותן ההוצאות שנועדו לביצוע החוזה, בגינן הוא מבקש פיצויי הסתמכות, ולכן יש לנכותן מפיצויי הקיום".
החל מכתב ההגנה ועד לסיכומים הפנתה להבות לקושי זה. בטיעוני דנן לא נמצא מענה.
לאור האמור וכאשר הפיצויים הרלוונטיים ברגיל בעניין הפרת הסכם הם פיצויי קיום (ר' לעיל וכן עניין נכסי לי נתנאל, סע' 18), דינה של הדרישה לפיצויי הסתמכות לגבי כספים שהוצאו לשם קיום ההסכם, להידחות.
בעניין דרישה זו אפשר גם להזכיר כי בהסכם הוקנתה ללהבות זכות לסיים את ההסכם בהודעה של 180 יום מראש. עמדנו לעיל על תוקפה של הוראה זו.
נוסף על כך ובכל מקרה, תקופת ההסכם נקבעה ל-36 חודשים, תוך שהייתה לכל אחד מהצדדים אפשרות להודיע בהתראה מראש, כי ההסכם לא יוארך (אוטומטית) בתום התקופה.