את הסירוב להוציא טכנאי כשהדבר לא השתלם לדנן כלכלית הסביר דקל בכך שדנן לא קיבלה את החלקים הרווחיים של השירות ("השמנת") אותם הותירה להבות לעצמה או לגורמים אותם הסמיכה: "לא נתנו לי את השמנת נתנו לי רק את הפירות החמוצים שהרכיבו [הרקיבו] בצד, לך עכשיו לירושלים תעשה אוטובוס אחד ותחזור כי אתה חתום איתי על חוזה" (עמ' 346 ש' 28 – עמ' 347 ש' 1), "ש: אז מה שאתה אומר אם אני מבין זה שאנחנו בעצם קיבלנו את, ת: את הפירות החמוצים. ש: בדיוק פירות חמוצים. ובאמת אמרנו לפעמים אנחנו לא רוצים לעשות את זה ולא נעשה את זה מכיוון שהשמנת או שנשארה ב'להבות' ו'להבות' עושה אותה או שבכלל המוסכים עושים אותם נכון? ת: נכון" (עמ' 347 ש' 25-20).
דקל לא ידע אם להבות שמרה לעצמה עבודות רווחיות יותר ("אין לי מושג"), ומבחינתו אין לכך משמעות אלא רק לעובדה שדנן לא קיבלה עבודות מסוימות ("'להבות' נתנה את זה למישהו אחר אולי לא יודע. אני יודע שאני לא קיבלתי אותם מה 'להבות' עשתה לא ענייני", עמ' 347 ש' 26 – עמ' 348 ש' 2). משנשאל אם למעשה דנן עשתה דין לעצמה כשהחליטה לאיזה קריאות להיענות, תשובתו הייתה שלהבות עשתה דין לעצמה (כנראה בעניין גורמים שיכלו לתת אישורים) מטעמים מסחריים, "להבות' הלכה מבחינה מסחרית אמרה לעצמה אני לא מעניין אותי ההסכם כי מסחרית פה אני מרוויחה יותר" (עמ' 348 ש' 24 – עמ' 249 ש' 9).
ההנמקה האמורה מטעם דנן נשענת על שני אדנים מצטברים: טענת הפרת הסכם על ידי להבות לגבי תחום האוטובוסים, וטענה כי הפרה כזו הצדיקה או איפשרה הפרת הסכם על ידי דנן. אלא שאף לא אחד מאלה בוסס כדבעי או בכלל.
לפי הראיות, הדרך שבה התנהלה דנן בתחום האוטובוסים אילצה את להבות בניגוד לתוכניות, להמשיך ולהפעיל מערך שירות בתחום האוטובוסים הן ברמת הטכנאים (למשל: עמ' 174, ש' 24-21) והן ברמת פעילות תיאומים (שעבו, עמ' 298 ש' 11-5).
הסעד
בסוגיה זו תבעה להבות מדנן סך של 1,442,350 ₪, בגין "הוצאותיה [...] בקשר עם אחזקת מערך שירות לאוטובוסים" (פרק ג' סע' 10.1 לתביעה שכנגד).
בתביעתה מתייחסת להבות בעניין זה לכאורה לנתוני תקופה שבין ינואר 2016 לדצמבר 2017 (נספח 12 לתביעה שכנגד). חוות דעת המומחה מטעמה מתייחסת לתקופה שבין חתימת ההסכם ובין ההודעה על ביטול לאלתר, כלומר: מיום 1.7.2015 (מטעמי נוחות של תחילת חודש קלנדרי; ההסכם נחתם ביום 28.6.2015) ועד ליום 17.9.2017 (מ/124, עמ' 8, סע' 2).