הנה, לשונו של חוק החיזוק אינה יכולה, כשלעצמה, להכריע בשאלה אם למפקח סמכות - תהא זו סמכות ייחודית או מקבילה - לדון בתביעתם של המערערים.
- ואולם, יש מקום לבחון לצורך הדיון שלפנינו הוראת חוק רלבנטית נוספת, היא הוראת סעיף 72 לחוק המקרקעין. סעיף 72(א) לחוק המקרקעין מקנה למפקח, כאמור, סמכות ייחודית לדון בסכסוכים לפי חוק החיזוק. אני סבור, כי לשון סעיף זה היא רחבה וחד-משמעית, כפי שמיד אבהיר. לטעמי, נכונה טענת המשיבים, לפיה סעיף 72(ב) לאותו חוק מחדד את ייחודיותה של אותה סמכות. זאת משום שס"ק (ב) מלמד, שכאשר היה המחוקק מעוניין להקנות למפקח סמכות מקבילה לזו של בית המשפט המוסמך, הרי שהוא עשה כן בצורה מפורשת, כמו שעשה לגבי "סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר הסגת גבול מצד בעל דירה לגבי דירה אחרת או לגבי הרכוש המשותף". ללמדך, כי בעניין סכסוכים לפי חוק החיזוק, המחוקק הקנה בצורה מפורשת סמכות ייחודית למפקח. לכאורה, סמכות זו חלה גם על סכסוכים שעניינם בעלות על הדירה החדשה או הדירות החדשות שתיבנינה, בין לפי סעיף 5(ב) ובין לפי סעיף 5(ד) לחוק החיזוק.
- הנה, בעיניי, לשון סעיף 72(א) לחוק המקרקעין מלמדת - בצורה חד-משמעית - על הענקת סמכות ייחודית למפקח לדון בכל סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף, בדבר זכויותיהם או חובותיהם, הנובע מחוק החיזוק. אין בלשונו של סעיף 5 לחוק החיזוק כדי לסתור מסקנה זו. למען הסדר הטוב יובהר, כי סעיף 5(ד) אינו עוסק בענייני סמכות ולכן אין בו כדי לתמוך בטענות המערערים בערעור זה (להבדיל - אולי, ובלי לקבוע מסמרות - בשאלה המהותית העולה מתביעתם, דהיינו, למי שייכות זכויות הבעלות בדירות החדשות שתיבנינה, אם תיבנינה, בבניין).
- אשר לתכליתו של חוק החיזוק, גם היא מלמדת, לדעתי, על כך שלמפקח הסמכות לדון בטענותיהם של המערערים. כאמור, מטרתו של החוק היא עידודם של בעלי דירות לבצע עבודות חיזוק מכוח תמ"א 38, בין היתר, על דרך הפחתת הרוב הדרוש בחוק המקרקעין לקבלת החלטה בנוגע לביצוע עבודות ברכוש המשותף. העברת סכסוכים לפי חוק החיזוק לסמכותו של המפקח היא מנגנון נוסף שנועד להקל על ניצול זכויות בנייה וביצוע עבודות ברכוש המשותף מכוח תמ"א 38, הקלה שנולדה על רקע הצורך הציבורי החשוב שבחיזוק בתים משותפים ושיפור עמידותם מפני רעידת אדמה. רצון זה של המחוקק הובע בבירור בסעיף 72(א) לחוק המקרקעין ובדברי ההסבר לחוק החיזוק. רצון זה שלוב גם בהוראות נוספות של חוק החיזוק (ראו למשל, סעיפים 5א ו-6). מסקנתי זו עולה בקנה אחד גם עם מסקנתה המנומקת היטב של השופטת ד' ברק-ארז בעניין שומרוני הנזכר לעיל, אף שמדובר אכן בהחלטה שניתנה בדן יחיד כשההתייחסות לסוגיה שלפנינו נעשתה למעלה מן הצורך (סעיף 19 להחלטה), כפי שטענו המערערים.
- עוד יצוין, כי בית משפט זה קבע לא פעם בעבר, כי המפקח, בפועלו בהתאם לסמכות המסורה לו בחוק המקרקעין, הוא "בית-דין" הכשר להכריע בסכסוכים בין בעלי דירות (עניין תמיר, פסקה 11; עניין פת, פסקה 23). מסקנה זו נגזרת מכשירותו של המפקח, כקבוע בחוק המקרקעין (ראו לעיל) ומתפקידיו במסגרת חוק זה, כמו גם מתוצאותיה של החלטה שנתן המפקח (סעיף 76 לחוק המקרקעין). כך נקבע, בין היתר, כי המפקח מוסמך לדון בגררא, במסגרת תובענה לסילוק יד שהוגשה לפניו, גם בשאלות קנייניות (ר"ע 587/83 ועד הבית ברחוב תנועת המרי 2, קרית אונו נ' ירדני, פ"ד לח(4) 487, 495 (1984); עניין פת, פסקה 23).
- יתרה מכך; זה מכבר קבע בית משפט זה, כי סעיף 74 לחוק המקרקעין אינו מגביל את סמכותו העניינית של המפקח ל"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם" כאמור בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, ולעניין זה ראו דברי מ"מ הנשיא (כתוארו אז) י' כהן בע"א 768/80 לחם נ' פומרנץ, פ"ד לה(3) 527, 531 (1981):