בהינתן כל אלו, נקבע כי סיכויי התביעה אינם גבוהים:
"זאת, מאחר שהכללתם של זיו ושל החברות ברשימה השחורה מקימה תשתית סבירה לחשד כי חשבונותיהם משמשים לביצוע פעולות בלתי חוקיות של הלבנת הון או מימון טרור – חשד אשר די בו כדי לקבוע, כבר בשלב לכאורי זה, כי סירובו של בנק לאומי להמשיך ולנהל את חשבונות המבקשים אינו "סירוב בלתי סביר" כאמור בחוק הבנקאות. זאת, בייחוד לאור הנטל המופחת אשר מוטל על תאגיד בנקאי להוכחת סבירות סירובו להעניק שירותים בנקאיים על-פי סעיף 2(א) לחוק הבנקאות (ראו: עניין בנק הדואר, בפסקה 14)." (שם. בפסקה 20).
- בעקבות פסק הדין בעניין זיו הראשון, נמחקה תביעת זיו בבית המשפט המחוזי. בהמשך לכך, הוגשה תביעה נוספת, במסגרתה התבקש לאפשר לזיו להעביר מתוך חשבונו נשוא ההליך, תשלום שכר טרחה לעורכי הדין אשר ייצגו אותו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה וגם על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור על ידי זיו. גם רשות ערעור זו, נדונה בפני כב' השופטת וילנר, ברע"א 7123/19 ישראל זיו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (26.12.2019) (להלן: "עניין זיו השני"). באותו העניין, התקבלה רשות הערעור, תוך שכב' השופטת וילנר קבעה כי ספק באם תשלום שכר טרחה מקים סיכון הלבנת הון לבנק. נוסף על כך וכחלק מהנמקתה, מצאה כב' השופטת וילנר, לבחון את הוראות הדין האמריקאי הנוגעות לענייננו. אשר לכך, פורט בסעיף 22 לפסק הדין כי: "כאמור, הוראת המפקח על הבנקים מתייחסת באופן קונקרטי לרשימה השחורה, ומשכך יש להביא במניין השיקולים לעניין בחינת הנזק הפוטנציאלי לבנק אף את ההוראות הרלוונטיות במסגרתה." משכך, פנתה כב' השופטת וילנר ובחנה את הוראות התקנות הפדראליות של משרד האוצר האמריקאי. בחינה כאמור העלתה כי התקנה הרלוונטית מתירה העברת כספים עבור ייצוג משפטי של ישויות אשר הוכרזו ברשימה השחורה במסגרת ההליכים המשפטיים והמנהליים שהם צד להם בארצות הברית. כיוון שכך, מצאה כב' השופטת וילנר להחיל חריג זה גם על המקרה לפניה ולהתיר העברת התשלום בגין שכר הטרחה.
בית המשפט העליון שב ונדרש לאפשרות לבסס סירוב למתן שירותים בנקאיים על אימוץ משטר סנקציות שהוטלו על ידי גורמים בינלאומיים ברע"א 1052/24 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' זק"א - איתור חילוץ והצלה (2.4.2024)(לעיל ולהלן: "עניין זק"א"). בעניין זה, סירב בנק מזרחי טפחות להעברת תרומה לארגון זק"א מחשבונו של מר רומן אברמוביץ, לאור הכללת שמו ברשימה השחורה אשר פורסמה על ידי ממשלת בריטניה. בית המשפט המחוזי קבע במסגרת בקשה לסעד זמני כי יש לאפשר את התרומה. אשר לכך, קבע בית המשפט המחוזי כי סירובו של הבנק אינו סביר, בין היתר, משנקבע כי סירובו זה הושתת על ניהול סיכוניו תוך הימנעות גורפת ממתן שירות. קביעתו זו, השתית בית המשפט המחוזי על כך שלגישתו, הבנק סירב לבצע כל פעולה המנוגדת למשטר הסנקציות, מבלי לבחון באופן פרטני את הנזק והתועלת הכרוכים בביצוע וכן על כך שהבנק אימץ את משטר הסנקציות בלי שהותיר פתח לחריגים. על החלטת בית המשפט המחוזי, הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, אשר נדונה בפני כב' השופטת כנפי-שטייניץ. בהחלטתה קיבלה כב' השופטת כנפי-שטייניץ את רשות הערעור, תוך אימוץ עמדת היועמ"ש (אשר תואמת את העמדה כפי שהוגשה בתיק דנן ואשר תוכנה הובא לעיל). כך בפתח הדברים צוין כי במכתביי המפקח על הבנקים מהימים 16/8/22 ו- 2/2/23, אמנם הודגש כי ככלל אין לנהל סיכונים באמצעות הימנעות גורפת ממתן שירותים. עם זאת, אומצה גישת היועמ"ש ולפיה :