וביתר פירוט –
אפתח ואציין כהערה מקדימה כי – בניגוד לטענות התובע המשוקפת בפניות מיופת כוחו- טניה, לבנק – העברת הכספים לא נעשתה באישור מוקדם של הבנק. אלא שכעולה מהאמור בתכתובת בין טניה לבין ברזל מנהל הסניף (אשר הובאה כלשונה בסעיף 8 לעיל), במסגרתה כתב ברזל מפורשות לטניה "תעבירו ונבדוק" – קרי, ברזל לא אישר את ההעברה, אלא רק הבהיר כי לאחר שהכספים יועברו הם יבדקו.
המשך הבדיקות אשר בוצעו על ידי הבנק לאחר העברת הכספים, עולה בקנה אחד עם החובות המוטלות על הבנק בהתאם לחקיקה למניעת הלבנת הון וטרור וכן, עם חובות הבדיקה והציות המוטלים על הבנק בהתאם להוראות נב"ת 411. בכלל אלו, כפי שפורט, נדרש הבנק לבחון את מקור הכספים. במקרה דנן, בחן הבנק תחילה, התאמה של מקור הכספים לאמור בטופס פתיחת החשבון של התובע – קרי להצהרתו ולפיה מקור הכספים אשר הוא עתיד להפקיד לחשבון הוא במכירת חברה. בהקשר למקור הכספים - כפי המתואר החל מסעיף 12 לעיל לפסק הדין ואילך, תחילה פנה אל טניה ביום 24/2/22, עובד הבנק בשם בן פרדו, שאל האם מקור הכספים הוא במכירת החברה. על כך השיבה טניה כי סופק כל המידע וכי "קארינה יודעת". דא עקא – שלא זו בלבד שהתובע לא הגיש כל מסמך המלמד כי מסר מידע על מקור הכספים קודם לכן, אלא ששיקוף לכך שקארינה "לא ידעה", ניתן למצוא בהמשך התכתובת מיום 28/2/22. במועד זה פנתה קארינה וביקשה מידע על מקור הכספים ובכלל כך בפרט שאלה האם מדובר בכספים אשר מקורם במכירת החברה, כפי שהוצהר על ידי התובע בעת פתיחת החשבון. עוד הוסיפה קארינה וביקשה מסמכים התומכים באמור. במענה לשאלה זו ותחת להבהיר כבר בשלב זה כי מדובר בכספים אשר מקורם במכירת נכס מקרקעין, העביר התובע ביום 28/2/22 תכתובת בינו לבין בנק VTB. אשר לתכתובת זו, כפי שכבר הבהרתי בסעיף 14 לעיל - אין בתכתובת כל הסבר למקור הכספים בכלל ובפרט לא הסבר ולפיו מקור הכספים הוא במכירת נכס מקרקעין. בהינתן האמור, הרי שבצדק ביום 1/3/22 שבה קארינה ושאלה מה מקור הכספים. אין חולק כי לאחר מועד זה הועבר הסכם המכר ואז הועברו הפרטים למחלקת הציות של הבנק. בהמשך לכך פנה ברזל לטניה וביקש הבהרה לעניין כתובתו של התובע. כך, כמשוקף בסעיף 18 לפסק הדין כתב ברזל כי בחוזה המכר מופיעה כתובת של התובע בלטביה ומשכך, נשאלה טניה האם יש לתובע תושבות בלטביה. כעולה מהתכתובת כפי שפורטה בסעיף 18 – תחת לענות על שאלה זו בפשטות – שהרי יש בה היגיון, נוכח הפער בין הכתובת הכתובה בהסכם לבין הכתובת המוצהרת של התובע בדפי פתיחת החשבון (כעולה מהמתואר בסעיף 2 לפסק הדין) – שבה מיופת כוחו של התובע וטענה כי כבר השיבה לשאלה – ולא היא. באשר עיון בתכתובת מגלה כי אמנם בנובמבר 2020, בתכתובת אשר פורטה בסעיף 4 לפסק הדין, פירט התובע כי כתובתו לצרכי מס היא ברוסיה. אולם, שנתיים לאחר מכן, עת הועבר הסכם אשר כתובתו הרשומה של התובע היא בלטביה – בצדק שב ונשאל התובע באשר לכתובתו ובמועד זה לא מצא התובע להבהיר לאורך זמן מה תושבתו העדכנית לצרכי מס. בהקשר לשאלה זו, כעולה מהתכתובת כפי שפורטה לעיל, נכון ליום 29/3/22 טרם ניתנה תשובה לשאלה זו וביום 5/4/22 נמסרה הודעת הבנק ובהתאם לה – הואיל וביום 22/3/22 הוכנס בנק VTB לרשימת הסנקציות של OFAC וכן של האיחוד האירופי - ממילא לא ניתן לקבל את הכספים. אשר להודעתו זו של הבנק, הרי שאמנם בתחילה טען הבנק כי המקור לאיסור לקבלת הכספים הוא בהנחיות בנק ישראל ואולם לאחר מכן הבהיר כי חלה טעות וכי מדובר בהחלטה המבוססת על נהלי הבנק והנחיות מחלקת הציות.
- ריכוז הממצאים העובדתיים מלמד ראשית כי הכספים הועברו ביום 22/3/24 וכי עד ליום 29/3/22 לא הסתיימה בחינת מקור הכספים ולגישתי, כעולה ברורות מהמפורט לעיל, הסיבה בעטיה לא הסתיים הבירור היא לפתחו של התובע ומיופת כוחו, אשר נמנעו ממתן תשובות לשאלות לגיטימיות ורלוונטיות אשר הופנו להם על ידי הבנק. בנסיבות אלו, לאורך כל התקופה עד שהסתיים הבירור באשר למקור הכספים, בדין עיכב הבנק את העברת הכספים לחשבונו של התובע. זאת, בין היתר, בהתבסס על הוראות סעיף 50 לנב"ת 411 ולפיהן, אי היענות למתן פרטים מהווה בסיס לסירוב סביר.
נוסף על כך, בין המועד בו הועברו הכספים – 22/3/22 ועד למועד סיום הבירור – 29/3/22 – ביום 24/3/22, הוכנס כאמור בנק VTB לרשימת הסנקציות של OFAC והאיחוד האירופי (כמפורט בסעיף 11 לעיל לפסק הדין).
- בנסיבות אלו, השאלה הראשונה הטעונה הכרעה במקרה דנן היא מהו המועד הרלוונטי לבחינת תחולתן של הסנקציות – האם המועד בו הועבר הכסף לחשבון המעבר או המועד בו מתבקש הבנק להעבירו לחשבון הלקוח? אשר לשאלה זו, מוצאת אני לקבל את עמדת היועמ"ש ולפיה המועד הרלוונטי, הוא המועד בו מבוקש להעביר את הכספים מחשבון המעבר לחשבון הלקוח. זאת הואיל וגם אם אראה במתן השירות ללקוח כפעולה מתמשכת, אשר תחילתה בקבלת הכספים לחשבון המעבר והמשכה בהעברת הכספים לחשבון – ממילא העברת הכספים לחשבון הלקוח מהווה חלק מהליך מתן השירות ומשכך, גם במועד העברת הכספים לחשבון, יש מקום לבחון האם קיימת חובה למתן השירות, נוכח החובות המוטלות על הבנק לאור החקיקה אשר תכליתה מניעת הלבנת הון וטרור. ככל שבמועד זה – בו טרם הושלם מתן השירות ללקוח - מתגלה על ידי הבנק מידע עדכני הרלוונטי לקיום חובותיו של הבנק בהתאם לחקיקה הנוגעת למניעת הלבנת הון וטרור, ברי כי הבנק לא יתעלם ממידע זה, אלא יביאו לידי ביטוי במכלול שיקוליו. בהתאמה - הרי שככל שטרם הסתיים השירות, התחוור כי על גורם מעורב הוטלו סנקציות, ברי כי על הבנק לפעול בהתאם למדיניותו.
- לאור קביעתי ולפיה המועד הרלוונטי לבחינת הסירוב הוא המועד בו מועבר הכסף מחשבון המעבר לחשבון הלקוח, יש להוסיף ולבחון האם סירובו של הבנק במועד זה הוא סירוב סביר. אשר לשאלה זו, כאמור עד ליום 29/3/22, השתית הבנק בדין את סירובו למתן השירות על מחדלו של התובע מהמצאת פרטים על העסקה וממועד זה ואילך השתית הבנק את סירובו על הכנסת בנק VTB לרשימת הסנקציות על ידי ה – OFAC ו על ידי האיחוד האירופי. סירובו זה של הבנק למתן שירות נסמך ראשית, על החובות המוטלות על הבנק באופן כללי במסגרת ההוראות ניהול בנקאי תקין אשר נקבעו על ידי המפקח על הבנקים. בהקשר להוראות אלו, יודגש – כפי שהובא לעיל – כי בעניין זיו הראשון (אשר ניתן כבר בשנת 2019) נקבע מפורשות כי הבנק יכול להתבסס על סנקציות אשר הוטלו על ידי גורמים בינלאומיים בסירובו למתן שירות, לאור החובות המוטלות עליו במסגרת החקיקה למניעת הלבנת הון וטרור ובהתאם לנב"ת 411. זאת הואיל והכללת גורם ברשימה השחורה של הגופים הבינלאומיים, יש בה כדי להוות בסיס לחששו של הבנק בדבר מעורבותו של אותו גורם בפעילות אסורה. לכך יש להוסיף, כפי שהובהר במסגרת הפסיקה אשר נסקרה לעיל (כמו גם בעמדת היועמ"ש), כי אי ציות לסנקציות בינלאומיות, עלול להעמיד בסיכון את פעילותו הפיננסית של הבנק אל מול גורמים בינלאומיים ובכלל כך, גופים קורספונדנטים העובדים מול הבנק. תימוכין לסיכון הכרוך בפעילות בניגוד לסנקציות הבינלאומיות, ניתן למצוא בתצהיר מר שלום מטעם הבנק, אליו צורפו שאלונים אשר הופנו אל הבנק על ידי גורמים פיננסיים עמם הבנק עובד, במסגרתם התבקש הבנק לפרט את פעילותו ביישום משטרי הסנקציות וכן מכתבים מגופים אלו, אשר בהם מפורטת החובה לציית למשטרי סנקציות בינלאומיים (מוצגים 36-43 למוצגי הבנק).
נוסף על כך, תמך הבנק את סירובו במסמכי המדיניות והנוהל אשר הוכנו על ידי הבנק, אשר במסגרתם פורט כי הבנק יפעל ליישום סנקציות המוטלות על ידי גופים בינלאומיים ובכלל כך, ה- OFAC והאיחוד האירופי (ראו תצהירו של שלום אברהם מטעם הבנק ומוצגים 32 ו – 33 אשר צורפו לתצהיר בהם גולו החלקים הרלוונטיים במדיניות ובנוהל). בהקשר זה האחרון, אציין כי לטענת התובע, לא היה בידי העד מטעם הבנק - שלום, להבהיר במסגרת חקירתו הנגדית באיזה מועד בדיוק התקבלו המדיניות והנוהל. אשר לטענה זו, הרי שראשית, הגם שהעד מטעם הבנק לא ידע לנקוב מה המועד המדויק בו התקבלה המדיניות ונכתב הנוהל, זה הבהיר מפורשות (בשורות 5-6 בעמוד 29) כי המדיניות והנוהל התקבלו קודם להחלטה נשוא הדיון. יתרה מכך, ממילא וכפי שפתחתי וקבעתי – בהתאם לפסק הדין בעניין זיו הראשון, ניתן לקבוע כי סירוב המבוסס על הכללת גורם ברשימת הסנקציות, הוא סירוב סביר נוכח החובות החלות על הבנקים בהתאם להוראות נב"ת 411 ו – 310 וזאת, גם מבלי שהראה הבנק מדיניות ספציפית לעניין זה.
- אלא שבקביעתי ולפיה הבנק ביסס סירובו על הכללת בנק VTB ברשימת הסנקציות לא סגי, באשר אין חולק כי בהתאם לפסיקה – כמו גם בהתאם לעמדת היועמ"ש, ככל שמחליט הבנק לאמץ משטר סנקציות, עליו לאמצו בכללותו ובפרט תוך שהבנק יחיל את החריגים לסנקציות כפי שנקבעו על ידי הגורם אשר הטיל את הסנקציות. במקרה דנן, טוען התובע כי לו הייתה מבוצעת בדיקה כאמור, היה נוכח הבנק כי קיימת הוראת מעבר המאפשרת העברת כספים עד ליום 26/3/22. ודוק, כבר בשלב זה יודגש כי - לבד מטענה ולפיה היה קיים חלון הזדמנויות - לא טוען התובע כי קיים חריג נוסף לסנקציות אשר ניתן להחיל במקרה דנן.
אשר לטענתו של התובע בדבר קיומה של הוראת מעבר אשר איפשרה העברה גם לאחר הטלת הסנקציות – ראשית, צודק הבנק בטענתו ולפיה הטענה מהווה הרחבת חזית אל מול טיעוני התובע בכתב התביעה מטעמו. כך, בסעיף 8 לכתב התביעה טען התובע כי לא הוטלו כלל סנקציות על הבנק ממנו הועברו הכספים (טענה אשר ברי כי אין בה ממש ואשר התובע אף לא חזר עליה במסגרת ההליך); בסעיף 17 לכתב התביעה נטען כי הסירוב מבוסס על מדיניות אשר נולדה לראשונה בעניינו של התובע ולא נתמכה בחקיקה או בבדל ראיה או במסמך כלשהו המאשר כי אכן קיימת מדיניות כזו. נוסף על כך נטען כי לא הוצגה לתובע כל אסמכתא בדבר חקיקה ו/או הנחיה ו/או נוהל ואו מדיניות כתובה בדבר הסנקציות שהוטלו בעטיין נאסרה הפקדת הכספים בחשבונו; ולבסוף בסעיף 27 לכתב התביעה נטען כי, הגם שהאיסורים פורסמו לאחר העברת הכספים, הבנק עשה דין עצמי וקבע כי יש להחיל את הסנקציות שהוטלו, הגם שהוטלו לאחר העברת הכספים, באופן רטרואקטיבי. מהאמור עולה כי טענותיו של התובע במסגרת כתב התביעה נסבו רק על עצם קיומה של מדיניות וכן, על כך שהסנקציות הוטלו לאחר שהכספים הועברו. קרי, התובע לא טען בכתב התביעה כי ניתן היה להעביר את הכספים לחשבון עד ליום 26/3/22. במאמר מוסגר אציין כי במסגרת פניית מחלקת הציות של הבנק אל התובע ביום 5/4/22, התבקש התובע כך: "אם באתר של OFAC או כל גורם מכריז אחר ימצא ביחס לסנקציה הבדל זה שהלקוח מציין- שיפנה אותנו היכן רשום" – אין חולק כי בהמשך לכך לא הפנה התובע את הבנק למידע כנטען על ידו בסיכומיו, אלא רק שב על טענתו ולפיה אין תחולה לסנקציות, הואיל ואלו הוחלו לאחר מועד העברת הכספים לחשבון המעבר. לאור זאת, הרי שלא זו בלבד שמדובר בטענה המהווה הרחבת חזית, אלא שמדובר אף בטענה כבושה, אשר לא נטענה בזמן אמת.