00הכול הסכימו כי דובר באותה פרשה בתניית שיפוט ייחודית.  המחלוקת נגעה בשאלה האם בכוחה לחייב גם גורם שלא היה קשור ישירות בהסכם שעל הפרק.  מחלוקת זו אינה נוגעת לענייננו.

0לעומת כב' השופט שטיין, כב' השופט, כתוארו אז, סולברג הפריד בין פרשנות הסכמים לפרשנות תניות שיפוט.  ביחס לאחרונות נפסק כי "תניית שיפוט זר תפורש בצורה לשונית-דווקנית" (שם, בפסקה 19).  "התנייה לא תחול, אלא במקרים שבהם נמצא כי היא מפורשת וברורה, וכלל לא נצרך הליך פרשני כדי לאתרה, או לתת בה סימנים.  זאת, בדומה לכלל בדבר 'פרשנות נגד המנסח', שפותח בפסיקתו של בית משפט זה, ומעוגן כיום בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל״ג-1973.  אם נמצא כי ישנן שתי פרשנויות לגיטימיות, ואף אם אחת מהן מסתברת יותר, לא יהא בכך כדי להציל את התנייה; 'אם יש ספק אין ספק' " (שם, בפסקה 20).

כלומר, אין לבצע כאן הליך פרשני.  "אם יוברר כי הלשון אינה ברורה וחד-משמעית, הדבר יביא באופן מיידי ל'מותה' של התנייה, וזאת גם אם באמצעות הליך פרשני-לשוני, מבלעדי היזקקות לנסיבות חיצוניות, ניתן היה להגיע למסקנה כי אכן נקבעה תנייה שכזו.  זאת בניגוד לתניות אחרות בחוזה, שלגביהן, אף אם מדובר ב'חוזה סגור', שנערך בין שני צדדים עסקיים, אין כל מניעה מלבצע הליך פרשני בתוך גבולות הלשון, כדי לעמוד על כוונת הצדדים" (שם, בפסקה 21).

נפסק שהגישה הפרשנית הדווקנית ביחס לפרשנות תניות שיפוט זר מתחייבת, שכן "הפעלת תניית שיפוט זר אינה דומה לסעיפים אחרים בחוזה.  תניית שיפוט זר כמוה כ'נשק לא-קונבנציונלי'.  תניית שיפוט זר נועלת בפני צד לחוזה את שערי בית המשפט, ופוגעת בזכות הגישה שלו לערכאות.  משום כך התנייה תכובד אך ורק אם לשונה ברורה ומפורשת" (שם, בפסקה 22).

על רקע זה צעד כב' השופט סולברג במתווה שסלל כב' הנשיא שמגר בעניין מנו.  וגישתו הפכה להלכה המחייבת.  זאת משום שכב' השופט מינץ הצטרף לעמדתו העקרונית ביחס לפרשנות תניות השיפוט הזר (ראו בפסקה 1 לחוות דעתו), הגם שחלק עליו בשאלה האם התניה שבמחלוקת חלה על המערער באותה הפרשה.

בהתאם לאיזה דין יש לפרש את תניית השיפוט? היחס בין דין החוזה ודין הפורום

31.      עד כה עמדתי על עמדת הדין הישראלי ביחס לפרשנות תניות השיפוט הזר.  אולם אין זה כה מובן מאיליו שהדין המקומי הוא הראוי לחתוך את המחלוקת.  זאת משום שעל הסוגיה הפרשנית חולשים דיני המשפט הבינלאומי הפרטי שלנו.  אין המדובר בסכסוך פנימי בו כל הזיקות מוליכות למשפט הישראלי.  זהו סכסוך בעל זיקות זרות, ואלה גורמות להחלה, במקרים המתאימים, של הדין הזר הרלוונטי ככל שיש מקום לעשות כן.

32. לפי כללי ברירת הדין החלים אצלנו, על פרשנות החוזה שולט דין החוזה, או הדין בעל מירב הזיקות להתקשרות (קרייני, בעמ' 225). גישה זו חוצה ימים ויבשות.  היא מקובלת בעולם האנגלו-אמריקאי, במשפט הקונטיננטלי ובאמנות בין-לאומיות (אברהם-גילר, מאמר, בעמ' 175).

תמימות דעים זו בין שיטות המשפט השונות, שהיא נדירה, אינה מפתיעה.  "...אין מחלוקת שבדרך כלל דין החוזה (אשר זוהה לפי כללי ברירת הדין בחוזים) חל על כלל השאלות הפרשניות של החוזה, וההקשר הנידון אינו חריג בעניין זה.  שהרי, שאלות של פרשנות מבקשות לעמוד על מה שהצדדים רצו לקבוע, בשונה ממה שיכלו לקבוע מבחינה משפטית או ממה שהצליחו לקבוע מבחינה משפטית.  על שאלות פרשניות כאלה אין כל סיבה שלא יחול הדין שבו בחרו הצדדים, בין במפורש ובין במשתמע" (שם, בעמ' 178-177).

33.      יישומה של גישה זו יכול להוביל לתוצאות שונות, בהתאם לדין החוזה החל על המחלוקת.  כפי שמראה אברהם-גילר, במדינות קונטיננט רבות חל הכלל הפרשני כי תניות השיפוט תיחשבנה כייחודיות, אלא אם הצדדים קבעו מפורשות אחרת - וזאת בהיפוך מוחלט לעניין לגזיאל.  מכאן שלשאלה, האם חל על החוזה דין ישראל או דין אחת מהמדינות האמורות, יש חשיבות רבה.

ובמישור האמנות הבינלאומיות קובעת אמנת האג לתניות שיפוט (Hague Convention on Choice of Court Agreement (2005)) כי "a choice of court agreement which designates the courts of one Contracting State or one or more specific courts of one Contracting State shall be deemed to be exclusive unless the parties have expressly provided otherwise" (Ibid., sec.  3(b)).  בכך היא צועדת בהתאם למקובל בקונטיננט ובניגוד למה שמקובל אצלנו.  ומעניין לציין שישראל הצטרפה לאמנה אך זו טרם נקלטה לדין הפנימי שלנו (אברהם-גילר, מאמר, בעמ' 191).

34. החוזה שלפנינו קובע כי יחול עליו הדין האנגלי. יותר מכך, הוא קובע כי הוא יפורש בהתאם לדין האנגלי ("this Agreement shall be governed by and construed in accordance with the laws of England and Wales").  ומתברר, בהתאם למבט ראשוני בעניין זה, כי קיימים הבדלים מהותיים בין דין זה ובין הדין הנוהג אצלנו.

נראה כי הגישה הפרשנית באנגליה דווקנית פחות מזו הנוהגת במקומותינו.  "כיום העמדה הרווחת [שם]...היא כי אין לייחס משקל מכריע למילה exclusive בתניית השיפוט או להיעדרה.  במקום זאת יש לפרש את חוזה המסגרת כמכלול ולהבין מנסיבות העניין מה הייתה כוונת הצדדים בעניין תניית השיפוט בהתבסס על מטרת ההוראה, מגמותיה ושאר אמצעי העזר הפרשניים" (שחר אברהם-גילר תניות שיפוט - לקראת מודל חדש 66 (2021)) (להלן: אברהם-גילר).