לטעמי בדין התייחסו חברי המותב לבטוחות שניתנו להלוואה. בנסיבות העניין, במסגרת בחינת מהותיות המידע אודות ההפרה, היה מקום לבחון גם את מידת השינוי בסיכון בו היתה מצויה החברה כפועל יוצא מההפרה. זאת, כבר מהטעם שלשון תקנה 36(א) מתייחסת להיתכנות שהמידע ישפיע באופן מהותי על החברה. מכאן הטעם בהתייחסות לבטוחות, שבענייננו הן נכסי נדל"ן ששוויים (במימוש מהיר) גבוה משמעותית מסכום החוב ולא נטען שהיכולת לממשן תלויה במצבו הפיננסי של הלווה.
לכך יש להוסיף, כי הרשות היא שטענה בעתירתה שההפרה השפיעה באופן דרמטי על שווי החברה ולימדה על ספק ביכולת החברה לגבות בחזרה את האשראי שנתנה. אם כך נטען על ידי הרשות, הדעת נותנת שיש לבחון אם אכן זה המצב. במסגרת בחינה זו לא ניתן להתעלם משאלת ההסתברות להתקיימותו של הספק הנטען. בחינה כזו מחייבת התייחסות לבטוחות שניתנו להלוואה, היקפן ואיכותן. עמדה אחרת משמיעה את הטענה לפיה אין הבדל לעניין שינוי בסיכון לחברה בין הלוואה שהועמדו להבטחתה בטוחות איכותיות ביחס הלוואה לבטוחה שהוא מטיב מבחינת המלווה, לבין הלוואה שלא ניתנו לה בטוחות כלל. זו עמדה מוקשה וודאי כשהיא נטענת כעמדה שאינה מצריכה הצגת נתונים קונקרטיים. ניתן לטעון שגם העלויות הכרוכות במימוש בטחונות ומשך הזמן הנדרש לשם כך הוא נתון רלוונטי, אך אין בטענה כזו כדי לאיין מתן משקל לבטוחות. יתרה מזו, ככל שמועלית טענה לעניין הוצאות הרי שגם אותה יש לבחון לגופם של דברים. בהקשר זה יכולה להיות משמעות גם לתנאים שנקבעו בהסכם ההלוואה, כגון התנאי שנקבע בענייננו לפיו העלויות תושתנה על הלווה, והתנאי שמאפשר העמדת ההלוואה לפירעון מיידי במקרה ששווי הבטוחות ירד מתחת לסף שנקבע (סעיפים 21.6 ו-28 להסכם ההלוואה, נספח 26 לתשובת לורנצי).
- נתון נוסף המצטרף למכלול הנתונים הוא קביעת קסטיאל ודקל שפריר לפיה כאשר פורסם המידע אודות ההפרה, לא הוביל הדבר לירידה ניכרת בערך המניה, ובכך יש משום "אינדקציה עקיפה לאי-מהותיותו של המידע" (פסקה 9 להחלטת קסטיאל ודקל-שפריר).
הרשות אינה חולקת על הממצא העובדתי בדבר אי תנודה במסחר לאחר פרסום המידע, אך סבורה כי בנסיבות העניין לא היה מקום לשימוש שעשו בו חברי המותב. הרשות הזכירה כי לעניין קביעת מהותיות לא נדרש שתוכח השפעה מהותית על שער נייר הערך, ושמבחן ה"פוסט פקטום" שנדון בפסיקה הוא מבחן עזר בלבד ואינו מדוייק. בענייננו נטען, כי אי דיוקו נובע מכך שנפח המסחר היה מזערי. לשיטת הרשות, העדרו של מסחר רציף שולל אפשרות להסתמך על המבחן שמניח, ביסודו, שמדובר במניה בעלת נפח מסחר ורמת סחירות המבטאת פעילות.