- פסקי-הדין שאליהם המערערת הפנתה בהקשר זה תומכים אף הם בעמדה שננקטה בידי בית-המשפט לימאות. בכל אחד מפסקי-הדין נקבע כי עיכוב בן שבועות ספורים – כ-30-20 ימים – היה סביר בנסיבות המקרה, לאור ההסברים שהציגו הרשויות. מהסברים אלה עולה כי בכל המקרים ננקטו פעולות לאיתורם של אמצעים אלטרנטיביים, פוגעניים פחות, חלף המלקוח. אין כמובן תוחלת בנקיטתו של הליך מלקוח במקביל לניסיונות לאתר אמצעים אלטרנטיביים, שהרי אם יאותרו כאלה יתייתר הצורך לנקוט הליך המלקוח נגד האניות והן תשוחררנה. בשניים מן המקרים היה מדובר באיתור גורם אובייקטיבי שישגיח על המטען כדי להבטיח שהוא לא יגיע למדינת אויב (עניין S.S. Segruanca; עניין Patrai, בעמ' 635). במקרה אחר שימש פרק-הזמן הזה לפריקתו של מטענהּ של האנייה ולהבאתו בפני בית-המשפט למלקוח לאישור החרמתו. עם קבלת אישורו של בית-המשפט למלקוח להחרמתו של המטען, שוחררה האנייה. קרי, האמצעי הפוגעני פחות הוא החרמתו של המטען חלף החרמתהּ של האנייה (הבוררותRyan, Trustee in Bankruptcy of the Interocean Transportations Company of America, Incorporated vs. The United States of America 32 Am. J. Int'l L. 583 (1938) שהתנהלה בעניינהּ של האנייה S.S. Lisman).
אעיר בהקשר זה כי הניסיון לאתר אמצעים פוגעניים פחות מתיישב עם העקרונות הכלליים במשפט הבינלאומי של מידתיות ושל הכרחיוּת, אשר נטען בספרות שהם חלים גם על הליכי מלקוח (ראו: Heinegg Part II, בעמ' 120-119).
- סיכומם של דברים: ניתן לראות כי בכל המקרים שנסקרו לעיל שוחררו האניות לאחר מספר שבועות. גם מקרים נוספים שנסקרו בספרות בעניין עיכוב בשחרורן של סחורות שהיו על סיפונן של אניות או בירכתיהן – להבדיל מאשר שחרורן של האניות עצמן – היו לתקופות קצרות יחסית של עד שלושה חודשים (Neil Alford, Modern Economic Warfare 402 (1963)). מסקנה זו עולה בקנה-אחד גם עם סעיף 1 בצו ה' בכללי בתי משפט לשלל מלחמה, אשר בית-המשפט המחוזי הפנה אליהם, המאפשר לבעליה של אנייה להגיש בקשה לשחרורהּ של האנייה אם לא ננקטו הליכים כנגדהּ תוך חודש ימים ממועד תפיסתהּ (ראו גם: The Prins Knud, [1941] p. 39, 40 (להלן: עניין Prins Knud).
- הנה-כי-כן, מהפסיקה עולה כי יש להביא אנייה שנתפסה בפני בית-משפט למלקוח באופן מידי ותוך ימים או שבועות ספורים. תוצאה זו מתיישבת עם הפרשנות המילולית והברורה של המונחים "forthwith" ו-"promptly" שלפיה ככלל נדרשת ההחלטה בעניינהּ של האנייה להתקבל בהקדם האפשרי, פרשנות שזכתה לעיגון מפורש בפסיקה בעניין מלקוח (ראו, למשל, עניין Madonna שהוזכר לעיל). עם זאת, עשויות כמובן להיות נסיבות חריגות אשר תצדקנה עיכוב משמעותי יותר בשחרורן של אניות אשר הוחלט לא לנקוט לגביהן הליך מלקוח, למשל: מצב ביטחוני חריג אשר אינו מאפשר שחרורן של אניות (עניין Prins Knud, בעמ' 48-47) או צורך לחלץ אניות המצויות בקרקעית הים (עניין Bellaman).
- חרף האמור, סבורה המדינה כי יש לפרש את המונחים "forthwith" ו-"promptly" באופן תכליתי. לטענתהּ, תכליתו של הליך המלקוח מצדיקה נקיטתהּ של פרשנות מרחיבה למונחים אלה. לתימוכין בעמדה זו הפנתה המדינה למספר פסקי-דין שבהם ניתנו לטענתהּ בנסיבות שונות פרשנויות מרחיבות למונחים, שעל-פיהן גם חלוף של פרקי-זמן בני חודשים רבים ואף שנים עשוי לא להפר אותם.
- כפי שאציג להלן, אין לקבל טענה זו. ראשית, כל פסקי-הדין שעליהם בססה המדינה טענה זו כלל אינם מתייחסים למלקוח, אלא לתחומים אחרים. כידוע, למונח מסוים עשויים להיות מובנים שונים ופרשנויות שונות בחוקים שונים, בהתאם להקשרם (ראו, למשל, בעניין המונח "תושב ישראל": ע"א 7553/14 רצון נ' מס הכנסה פקיד שומה, פס' 2 (6.7.2015) [פורסם בנבו] ; בג"ץ 1105/06 קו לעובד נ' שר הרווחה, פס' 50 (22.6.2014) [פורסם בנבו] ; ה"פ (מחוזי חי') 35693-12-09 China Civil Engineering Construction Corporation נ' פקיד שומה חיפה, פס' 20 (28.4.2011) [פורסם בנבו] ). לא ניתן לבצע גזֵרה שווה באופן אוטומטי מבלי לבחון את הדברים.
- שנית, פסקי-הדין כלל אינם תומכים בטענתהּ זו של המדינה. פסק-הדין הראשון שאליו הפנתה המדינה הוא Avaya v. Charter (2014), C.A. No. N14C-03-052S (להלן: עניין Avaya). באותו מקרה הודע לנתבעת לאחר עשרה חודשים על כך שהוגשה כנגדה תביעה. הנתבעת בקשה מבית-משפט לקבוע כי עיכוב זה הפר את החובה המוטלת על התובע להודיע לנתבע על הגשתהּ של תביעה promptly. בית-המשפט העליון של מדינת דלוור קבע כי לא ניתן לקבוע באופן משפטי ומראש כי תקופה מסוימת כגון עשרה חודשים הפרה את החובה האמורה מבלי לבחון את העובדות הרלוונטיות לעניין. הכרעתו של בית-המשפט נשענת אפוא על העובדות ולא נקבע כל ממצא פוזיטיבי באשר לפרשנותו של המונח promptly. גם ב-Sameen v. Abeyewickrema [1963] AC 597 (להלן: עניין Sameen) קבעה ה-Privi Council בבריטניה, ביחס לחובה להמציא כתב-טענות לצד שכנגד forthwith, כי כל מקרה צריך להיבחן לגופו (שם, בעמ' 609). הוועדה קבעה כי עיכוב בן יומיים לא הפר חובה זו וציינה, תוך דחיית העמדה שלפיה משמעו של מונח זה הוא "באותו יום" (שם, בעמ' 606):