- והעיקר: אף שהמדינה הפנתה לצורך לפרש את המונחים הללו באופן תכליתי, היא לא הציגה כלל מה היא אותה "תכלית" אשר מצדיקה נקיטתהּ של פרשנות מרחיבה. כפי שעולה מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, דומה כי הפגיעה הרבה הטמונה בהליך המלקוח מצדיקה דווקא נקיטתהּ של פרשנות מצמצמת ביחס לפרק-הזמן שיכול לחלוף מרגע תפיסתהּ של אנייה ועד מועד הבאתהּ בפני בית-המשפט למלקוח, פרשנות אשר יש בה כדי לצמצם את הפגיעה בבעלי האנייה ובצדדים שלישיים העשויים להיפגע כתוצאה מכך.
- סיכומם של דברים: אין בפסקי-הדין הנוספים – שעניינם לא היה כאמור במלקוח אלא בנושאים אחרים – כדי לשנות ממסקנתי כאמור בפסקה 36 לעיל. על מדינה התופסת אנייה מוטלת חובה לנקוט הליך מלקוח תוך פרק-זמן סביר, שנע במרבית המקרים בין ימים ספורים לבין שבועות ספורים. יודגש, כאמור, כי עיכוב בלתי-סביר בנקיטתו של הליך מלקוח עשוי אף לזכות את האנייה בפיצויים (Heinegg Part I, בעמ' 304; The Stigtad [1916] p.123, 127-128 (להלן: עניין Stigtad).
אדגיש: אף אם הייתי מניחה שפסקי-הדין השונים שאליהם הפנתה המדינה היו תומכים בעמדתהּ, לא היה בכך כדי להביא לשינוי המסקנה שאליה הגעתי. כפי שציינתי, הפסיקה הזרה מהווה מקור פרשני והיא אינה מחייבת אותנו. הדברים צריכים להתפרש כפשוטם וכלשונם.
ד. החרמתהּ של אנייה חרף קיומו של שיהוי בהבאתהּ בפני בית המשפט למלקוח
- המדינה טענה כי אף אם חלו עיכוב או שיהוי בהבאתהּ של אנייה לבית-המשפט למלקוח, אין בכך כדי להביא לשחרורהּ של האנייה מקום שקיימת עילת החרמה (ראו סעיף 32 בסיכומים מטעם המדינה). לפי קו-טיעון זה, לעיכוב אין כל השלכה על תוצאתו של הליך המלקוח. דא עקא, איני סבורה כי הפסיקה שאליה הפנתה המדינה כתימוכין בטענה זו אכן תומכת בכך, אלא להיפך: מתברר כי במקרים שנדונו במסגרתהּ כלל לא חל עיכוב בתפיסתהּ של האנייה וממילא לא נדונה השאלה מה היא השלכתו (ראו: The Odessa, [1915] A.C. 145, 152; עניין Stigtad, בעמ' 127; S.S. Monte Contres [1944] A.C. 6 (להלן: עניין Monte Contres)).
- גם לגופם של דברים, דינהּ של טענה זו להידחות. מהספרות ומהפסיקה עולה כי קיומהּ של עילת החרמה אינו מביא באופן אוטומטי לאישור לקיחתהּ של אנייה ניטרלית כמלקוח, שכן יש קודם לכן לשמוע את טענותיו של בעל האנייה כנגד התפיסה (Herzog, בעמ' 489; עניין Monte Contres, בעמ' 9). ישנן טענות רבות שבאפשרותם של האנייה ושל בעליה להעלות: כי האמצעים שננקטו כנגד האנייה (כגון החרמה) אינם חוקיים לנוכח הפגיעה שנגרמה לה בנסיבות המקרה (עניין Stigtad, בעמ' 129); כי היא זכאית ל"הגנה מיוחדת" מפני מלקוח (לרשימה של סוגי האניות שלא ניתן לתפוס כמלקוח, ראו: Heinegg Part I, בעמ' 313-312;Wolff Heinstschel Von Heinegg Visit, Search, Diversion and Capture in Naval Warfare: Part II, the Traditional Law 30 Can. Yb. Int'l L. 89, 110-112 (1992) (להלן: Heinegg Part II)); במקרה של הפרה נטענת של סגר ימי, שהיעד הסופי של האנייה היה אחר ולא השטח המצוי תחת סגר (סעיף 19 ב-Declaration Concerning the Laws of Naval War, London, 26 February 1909 (להלן: הצהרת לונדון); ראו והשוו לעניין Monte Contres, בעמ' 12). כפי שצוין בפסיקה, רק אם אין לבעלי האנייה טענות או שהטענות נדחות, יורה בית-המשפט על החרמה (שם, בעמ' 12). אכן, כפי שהודגש בספרות (H.A. Smith, The Law and Custom of the Sea 126-127 (Third edition, Stevens & Sons Limited, 1959) (להלן: Smith; ההדגשות הוספו – מ.נ.)):