בית המשפט העליון בא"י קיבל גם הרשאה מפורשת (שנחתמה בתאריך 03.09.1939 – מיד לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה) לשמש כבית משפט למלקוח ימי במסגרת דבר המלך במועצה על פי חוק בתי המשפט לשלל מלחמה האנגלי משנת 1939 (להלן – דבר המלך במועצה). הרשאה זו ראתה אור במסגרת הפרסום בעיתון הרשמי של ממשלת פלשתינה (א"י) (גיליון מיוחד מס' 949 מתאריך 10.10.1939, תוספת מס' 2 שם), אשר בגדרו אף נכללו סדרי הדין, שבהתאם להם ינהגו בנושאי המלקוח (להלן תקנות סדרי הדין בענייני מלקוח המנדטוריות).
סמכויות אלו של בית המשפט העליון המנדטורי (אשר הופעלו על ידו מספר פעמים בתקופת המנדט – ראו:London Gazette p.4175 (09.07.1940) ) הומחו, עם קום המדינה, לבית המשפט העליון שלנו מכוח האמור בסעיפים 12(ג) ו-17 לפקודת סדרי השלטון והמשפט תש"ח-1948. סמכויות אלו הועברו במסגרת סעיף 2 לחוק בית המשפט לימאות, תשיב-1952 – לבית המשפט לימאות. ראו: יצחק מינץ, משפט ימי: מקורות דינים ופסיקה, 76-74 (הוצאת הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, 1966).
מכאן עולה כי לבית המשפט לימאות קמה סמכות לדון בתביעת מלקוח.
- כנגד המסקנה הנ"ל העלתה המשיבה בבית המשפט קמא הנכבד השגה נוספת. זו נשענה על שתי טענות:
א) לצורך הפעלת הסמכות בנושאי מלקוח – נדרש היה לפרסם הכרזה ספציפית בתקופת המנדט, וכזו לא נמצאה; אשר על כן רצף הסמכויות נקטע.
ב) ההסגר הימי שהוטל ע"י ישראל על עזה בתאריך 03.01.2009, שבמסגרת אכיפתו נתפסה האניה Estelle, מושא הערעור – איננו חוקי.
שתי הטענות – דינן, לתפיסתי, להדחות, כפי שאבאר מיד בסמוך.
- הטענה הראשונה נסמכת, בין היתר, על האמור במאמרו של עו"ד יואב חריס – "על טילים, על מלט ועד דיני השלל הימי (Prize)", מבזקי הארות פסיקה 24, 20-6 (מרץ 2014) ואולם לגישתי לא היה צורך בהכרזה נוספת, ודי היה בנוסח דבר המלך במועצה לענין זה (עיינו גם: ד"ר זיו בורר, "הדין הישראלי הוא אוקיאנוס רחב יותר משנהוג לסבור –בעקבות הערת הפסיקה של יואב חריס", מבזקי הארות פסיקה 24, 37-21 (מרץ 2014). יתר על כן הכרזת שר הביטחון על הסגר הימי על עזה, שפורסמה בתאריך 03.01.2009 (ראו: מוצג א' למוצגי המערערת) – חידשה את הרצף (אף אם נותק), והיא מספיקה לצרכינו. כמו כן מקובלים עלי דבריו של כב' השופט ר' סוקול בהקשר זה בהחלטתו הממצה, מושא הערעור, שקבע כך: