סיכומי התובעים:
- התובעים בסיכומיהם ביקשו להתייחס תחילה לטענת ההתיישנות מצד הנתבעות והפנו לפסיקה לפיה כיוון שלא ידעו על המחדל והנזק, הרי שלא היה בידם כוח לתביעה קונקרטית ולכן חל חוק ההתיישנות, היינו מרוץ ההתיישנות הוא מיום גילוי הנזק בשנת 2014 ולפיכך לא חלה התיישנות על המקרה. לדידם, סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין לא חל בעניינם מאחר שתקפותו למקרים בהם רק הנזק התגלה בחלוף 10 שנים, ולא כאשר יתר רכיבי העילה התגלו לאחר תקופה זו. זאת ועוד, הסעיף הנ"ל חל על עוולות נזיקיות ולא על עילות חוזיות או עילות מכח חוק המכר.
- אשר למקור הנזק, חזרו על הטענה כי עובי הרצפה הוא 5 ס"מ, וזאת על סמך חוות דעת המהנדס ניסמן והמהנדס פוליאקוב מטעם העירייה שהגיע למקום בזמן העבודות.
- בהתייחסות לחוות דעתו של המהנדס מטעם הנתבעות, מר בנוואליד, טענו כי שינה טענתו שמדובר ברצפה תלויה, והעיד שמדובר ברצפה מונחת שאינה תואמת את התכנון. על בסיס שינוי מהותי זה בעדותו טענו כי אין עוד משקל לעדותו.
סיכומי הנתבעות 1-2:
- הנתבעות חזרו על טענתן כי מאחר שהעוולה הנטענת כוללת מרכיב נזק, הרי שחוסה תחת פקודת הנזיקין ולכן סעיף 89(2) חל בעניינם ודין התביעה להידחות על פי התיישנות.
- מעבר לטענת ההתיישנות, העלו התובעות טענת היעדר יריבות והיעדר עילה כיוון שהתובעים רכשו את הדירה מהנתבעת 3, ולא מהנתבעות 1-2. בנוסף, הנתבעת 1 עסקה בניהול ושיווק קרקעות לבנייה עבור משרד השיכון, ואין בעובדה שטיפלה ברישום הבית המשותף בשביל להטיל עליה חבות על אופן הבנייה.
- בהתייחס לנזק הנטען, טענו התובעות כי כלל אנשי המקצוע שהעידו ונתנו חוות דעתם בתיק היו תמימי דעים לכך שרצפת בטון בעובי 5 ס"מ לא הייתה מחזיקה מעמד 40 שנה. יש בעובדה שבחרו התובעים לא לזמן את מר פוליאקוב לעדות וכן בהיעדר ראיה פוזיטיבית וחד משמעית ביחס למבנה הרצפה בדירה, בכדי להראות על ניתוק הקשר הסיבתי הנטען.
- התובעים בנו מחסן ומרפסת בהמשך ישיר לשטח שנמצא מתחת לסלון ולא הציגו היתר לשיפוץ. פעולותיהם הביאו להיחלשות המבנה ולהשתלשלות האירועים.
דיון והכרעה:
- לאחר ששמעתי את הצדדים והעדים ועיינתי בכלל המסמכים שצורפו לכתבים ולתצהירים השונים ובחוות הדעת השונות, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה.
- תחילה אדון בטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעות 1-2, כמו גם בשאלת אחריותן לנוכח העובדה שהדירה נרכשה מהנתבעת 3 ושהנתבעת 1 טוענת שלא אחראית לבניית הבניין, ולבסוף, קיומו של קשר סיבתי בין התגבשות הנזק לאופן הבנייה בהקמת הבניין.
טענת ההתיישנות
- כאמור, טענת הנתבעות להתיישנות מבוססת על סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיו התובענה בגין עוולה נזיקית תתיישן לכל המאוחר בחלוף עשר שנים מיום אירוע הנזק. לשיטת הנתבעות, הרכיב שלא נתגלה מצד התובעים הוא רכיב הנזק, ולכן חל סעיף האמור בפקודת הנזיקין. מצד שני, התובעים, כפי שנכתב לעיל, טוענים לגילוי כלל רכיבי העוולה לאחר יותר מ-10 שנים ולכן לא חל הסעיף מפקודת הנזיקין, אלא סעיף 8 לחוק ההתיישנות בלבד.
- עיון בלשון החוק של כל אחד מהסעיפים הללו, וכן בהלכה הפסוקה, מלמד על תקפות הסעיפים הנ"ל לנידון.
סעיף 8 לחוק ההתיישנות
התיישנות שלא מדעת *
8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה.
סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין
תחילת התיישנות
- לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה הוא אחד מאלה:
(2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק.
- במקרה של ליקוי בנייה שנתגלו באיחור, חלוקת התפקידים בין הסעיפים קובעת כי סעיף 89(2) יחול עם מגבלת 10 השנים אם רק הנזק התגלה באיחור. אם עובדות מהותיות נוספות המגבשות את עילת התובענה התגלו באיחור, יחול סעיף 8 לחוק ההתיישנות ויגבר על הסעיף מפקודת הנזיקין.
- בעניינינו, התובעים קנו את הדירה בשנת 1975 וגילוי ליקוי בנייה בשנת 2014. משלא ידעו התובעים על העובדות המהוות את עילת התובענה מעבר לנזק עצמו, יחול סעיף 8 לחוק ההתיישנות. מירוץ ההתיישנות החל רק מיום גילוי עובדות אלו, ללא מגבלת 10 שנים.
התובעת 2, שמצאתי את עדותה מהימנה ביותר, סיפרה כאמור לעיל כי בכל שנות מגוריהם בדירה לא היו מודעים לקיומו של אותו חלל מתחת לרצפת דירתם ורק עם תחילת השיפוצים התגלה החלל. הדבר עולה בקנה אחד גם עם מסמכי המהנדס מטעם העירייה שהוגשו על ידי התובעים.
- עוד אציין כי פרשנות הנתבעות 1-2 לפיה הנזק הוא אותו ליקוי בנייה אינה מקובלת עלי. אכן ליקוי הבנייה התרחש עוד בעת בנייתו של הבניין יחד עם זאת הנזק, שקיעת הרצפה בדירת התובעים והסכנה למבנה, התרחשו בשנת 2014 עת החלו עבודות השיפוצים (ראו בין רבים, ע"א 8210/19 פלוני נ' לאומית שרותי בריאות (14.02.2021)).
האחריות על בניית הבניין
- אשר לאחריות על הקמת הבניין, הנתבעת 1 טענה כי לא הקימה את הבניין, אלא עסקה בניהול עבור משרד השיכון. אין חולק כי הנתבעת 1 עסקה בפעולות רישום הבית משותף, פרסמה את מיפרט הבנייה ועל כן ניתן להגדירה כ"יזמית הפרויקט". שעה שלא הוצגה ראיה על ידי אף אחד מהצדדים שתיתן מענה על שאלת הקבלן המבצע של הבניין, נשאלת השאלה, האם הגדרת הנתבעת 1 כיזמית הפרויקט, מטילה את החבות לליקויי הבנייה עליה. עיון נוסף בהלכה גם בהקשר זה מפרט באריכות את תפקידה של חברה הנוטלת לעצמה את האחריות לניהול ושיווק של פרויקט מגורים ואת העובדה שנטילת אחריות מסוג זה טומנת בחובה גם את האחריות לסיכונים וליקויים העשויים לבוא עם הקמת הבניין. אחריות זו מקבלת משנה תוקף מקום שבו בסעיף 11 להסכם המכר בין התובעים לנתבעת 3 (נספח א' לתצהיר התובעת 2) מוצהר כי הדירה נרכשה מהנתבעת 1 במקור. בע"א 6341/12 יהלומית פרץ עבודות בנין ופיתוח בע"מ נ' בן צבי טלי ויצחק ואח' [נבו] (27.1.14) התייחס בית המשפט לעניין אחריות זו:
- הדיון בערעור שבפנינו מחייב לפתוח בהגדרת היקף האחריות של חברת הבנייה. לא יכול להיות ספק כי חברה שנוטלת על עצמה את התפקיד של הקמת מבנה היא הנושאת כלפי הדיירים באחריות לסיכונים הנובעים מן הפרויקט ושאותם יכלה לחזות. מסקנה זו נובעת קודם כל מן התפקיד של החברה בקידום הפרויקט. היא המתווה אותו, היא השוכרת את שירותיהם של אנשי המקצוע המתאימים והיא הרוכשת את אמצעי הייצור האחרים הדרושים לצורך הקמת המבנה. היא גם המשווקת של הפרויקט וחותמת על הסכמי המכר מול הדיירים. בכל פעולותיה אלה היא צריכה להגדיר את תחומי האחריות ולוודא את הביצוע המתאים (ראו: ע"א 451/66 קורנפלד נ' שמואלוב, פ''ד כא(1) 310, 316-315 (1967) (להלן: עניין קורנפלד); ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 261 (1981)). חוק המכר דירות נותן ממשות לאחריות זו בכך שהוא מטיל על מוכר הדירה את האחריות כלפי הקונה במצב שבו התגלתה "אי התאמה" בדירה בתקופת הבדק או בתקופת האחריות, לפי העניין (סעיף 4 לחוק המכר דירות). לחוק זה יש כמובן מטרה חברתית שמבקשת להבטיח את האינטרס של רוכש הדירה אשר מקבל את המוצר מידי המוכר, שהוא במקרה הרגיל גם הקבלן (גם אם לא בהכרח), גם לנוכח פערי הכוחות המובנים בין הצדדים לחוזה מכר של דירה חדשה. בשל כך, אף נקבע בחוק כי לא ניתן להתנות על הוראותיו אלא לטובת הרוכש (סעיף 7א(א) לחוק זה).
- אחריותה של החברה מקבלת משנה תוקף כאשר מדובר בסיכונים הנוגעים להיבטים בטיחותיים. אין בכך כדי לגרוע מן האחריות לאיכות הכללית של הממכר. אולם, כאשר מדובר בהיבטים בטיחותיים ניתן אף לומר שמידת ההקפדה עם חברת הבנייה אף מתעצמת. (פסק דינה של כבוד השופטת ד. ברק-ארז, ההדגשות שלי; ח.פ.).
האחריות בין קבלן לקונה משנה
- הנתבעות טוענות להיעדר אחריות שעה שנרכשה הדירה על ידי התובעים מידי הנתבעת 3. כאמור לעיל התובעים צירפו לתצהירם מיום 10.08.2021 את הסכם רכש הדירה המסומן כמוצג א' משנת 1982. בהסכם זה, בסעיף 11, מצהירים התובעים כי נאמר להם על ידי הנתבעת 3 שהדירה נרכשה מידי הנתבעת 1 על ידה וכי לא נעשה בה שימוש ולא ידוע לה על ליקוי כלשהו בדירה, תוך העברת התחייבויות בין הנתבעת 1 לנתבעת 3 לידי התובעים.
- בכתב הגנתן, טענו הנתבעות כי אינן חוסות תחת הגדרת "מוכר" לפי חוק המכר (דירות) כיוון שתיקון מספר 5 לחוק זה נכנס לתוקף בשנת 2011. מקובלת עליי טענה זו, אך ההלכה מלמדת כי אף לפני תיקון 5 לחוק, אחריות חברת הבנייה כלפי קוני משנה, דהיינו התובעים בעניינינו, אינה מוגבלת ליחסים החוזיים שבין הצדדים וחלה בין החברה לקוני המשנה כשם שחלה בין החברה לקונה הישיר בטרם העביר זכויותיו. (ראו פסקה 9 לפסק דינו של כבוד השופט א. ריבלין בע"א 8265/96 רמט בע"מ נ' בריברום, נז(1) 486 (01.12.2002)).
קבלן חב אחריות כלפי קונה משנה מכוח המחאת זכויות מהקונה המקורית, הנתבעת 3, לטובת התובעים, ואין חובת שימוש בתיקון מספר 5 לחוק בכדי לבסס טענה זו.