עוד הוסיף בית המשפט כי תוצאה זו עולה לא רק מהוראת סעיף 6(ב) לחוק השליחות, אלא שאף קסטנבאום בהתנהלותו סבר כי זו התוצאה של מעשיו. כך, במסגרת המשא ומתן שניהל קסטנבאום הוא כתב לבר יוסף כי עליו "לסגור את העניין מול שי [יעקובי - י' כ']", כך שניכר כי היה מודע לסיכון שיחויב בתשלום דמי התיווך ליעקובי והחברה שבבעלותו ככל שייכרת על ידו הסכם לרכישת הנכס. על כן, קבע בית המשפט כי אף אם קסטנבאום לא בירר עד תום את היקף החיוב בהתאם להסכם התיווך, הרי שהוא נטל על עצמו את הסיכון הכרוך בכך, ואין לו אלא להלין על עצמו.
לצד האמור, ציין בית המשפט כי ניתן להגיע לתוצאה זהה גם ביישום עקרונות דיני עשיית עושר ולא במשפט. זאת משום שדיני עשיית עושר ולא במשפט מאפשרים לחייב אדם בתשלום שכר ראוי עבור פעולה שביצע עבורו אחר גם אם לא נכרת ביניהם חוזה, וניתן ליישמם במצבים שבהם נעשה ניסיון "לעקוף" מתווך כדי לחמוק מתשלום דמי התיווך המוסכמים. בית המשפט קבע כי במקרה הנוכחי קסטנבאום בא בנעליו של קופלר בקבלת שירותי התיווך מיעקובי, ביודעו כי ליעקובי זכות לקבלת דמי התיווך, ועל כן התעשר שלא כדין על חשבונו של יעקובי, וניתן לחייבו בתשלום בשל כך.
לבסוף, דחה בית המשפט את טענתם של קסטנבאום והחברה שבבעלותו כי התשלום ששולם לבר יוסף בסך של 500,000 ש"ח, בתוספת מע"מ, מהווה דמי תיווך, כך שאין להשית עליהם דמי תיווך נוספים. בית המשפט קבע כי מהראיות עולה שהתשלום האמור הינו בגדר שכר טרחה בגין הטיפול של בר יוסף במכירת הנכס, ולא בגדר דמי תיווך, וכי קסטנבאום היה מודע לכך. לצד זאת, נדחתה הטענה כי יעקובי לא היה הגורם היעיל בכריתת הסכם המכר.
אשר על כן קיבל בית משפט השלום את תביעתם של יעקובי והחברה שבבעלותו כנגד קסטנבאום והחברה שבבעלותו, וחייב אותם בתשלום מלוא דמי התיווך, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 17.2.2017 ועד ליום הגשת התביעה, סכום העולה לכדי 616,623 ש"ח.
- בחלקו השלישי של פסק דינו, דן בית המשפט בהודעה לצד שלישי שהגישו קסטנבאום והחברה שבבעלותו כנגד בר יוסף, בטענה כי עליו לשפותם בגין דמי התיווך, אם וככל שיחויבו לשלם דמי תיווך ליעקובי ולחברה שבבעלותו, שכן לטענתם בר יוסף התחייב במהלך המשא ומתן כי לא תוטל חבות נוספת מלבד התשלום בסך של 500,000 ש"ח שהתחייבו קסטנבאום והחברה שבבעלותו לשלם לו. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי אין כל ראיה שתתמוך בגרסתם של קסטנבאום והחברה שבבעלותו בעניין זה. בית המשפט קבע כי אין במסמך ההתחייבות ממנו מנסים להיבנות קסטנבאום והחברה שבבעלותו ביטוי להתחייבות הנטענת של בר יוסף. תחת זאת יש במסמך התחייבות של בר יוסף לתשלום, ליעקובי, בסך של 50,000 ש"ח, בתוספת מע"מ, בלבד, והבטחה של בר יוסף כי ינסה לשכנע את יעקובי להסתפק בסכום זה. משכך, קיבל בית המשפט, באופן חלקי בלבד, את ההודעה לצד שלישי שהוגשה כנגד בר יוסף וחייבו לשפות את קסטנבאום בסך של 58,500 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.
ההליך בבית המשפט המחוזי
- על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו קסטנבאום והחברה שבבעלותו ערעור לבית המשפט המחוזי, שבמרכזו חיובם בתשלום סך של 616,623 ש"ח ליעקובי והחברה שבבעלותו.
בתמצית, טענו קסטנבאום והחברה שבבעלותו כי בית משפט השלום ביסס את פסק דינו על עילות שלא נטענו בכתב התביעה, שבו כלל לא נטען כי קסטנבאום פעל בחריגה מהרשאה בשליחותו, אלא שהוא וקופלר רקחו קנוניה. בהקשר זה הודגש כי קסטנבאום כלל לא היה שלוחו של קופלר אלא שותף פוטנציאלי לעסקה. לצד זאת, ערערו קסטנבאום והחברה שבבעלותו על קביעות עובדתיות שונות של בית משפט השלום.
- ביום 4.2.2025, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (השופטות ע' ברקוביץ', מ' עמית אניסמן ו-ט' לוי מיכאלי), ב-ע"א 48942-04-24, [נבו] במסגרתו נדחה ערעורם של קסטנבאום והחברה שבבעלותו.
בפסק דינו אימץ בית המשפט המחוזי את קביעותיו של בית משפט השלום והדגיש כי אין מקום להתערב בהן. בית המשפט הוסיף והבהיר כי העובדות שנקבעו על-ידי בית משפט השלום יש בהן כדי לבסס את חיובם של קסטנבאום והחברה שבבעלותו בתשלום דמי התיווך על-פי הסכם התיווך.