בית המשפט ציין כי הנמקתו המשפטית שונה מעט מזו של בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי קבע כי חיובו של קסטנבאום בדמי התיווך נובע מהיותו שותפו של קופלר בעת כריתת הסכם התיווך, אף שלא בעת רכישת הנכס. בהקשר זה נסמך בית המשפט המחוזי על קביעותיו של בית משפט השלום שלפיהן קסטנבאום וקופלר "היו שותפים בכל הקשור לכוונות לרכוש הנכס", ועל עמדתם הברורה של קסטנבאום והחברה שבבעלותו במסגרת הערעור עת הדגישו שוב ושוב את היותו של קסטנבאום "בחזקת שותף ולא בחזקת מייצג" של קופלר. בית המשפט המחוזי קבע כי שותפות זו מחייבת את כלל השותפים בתשלום דמי התיווך, מכוח הסכם התיווך, ככל שהנכס נרכש.
בית המשפט המחוזי ציין כי ב-ע"א 3384/16 מזרחי נ' ברקוביץ [נבו] (5.7.2018) (להלן: עניין מזרחי) הודגש כי יש להיזהר בהגמשת דרישת הכתב בנוגע להסכמי תיווך. עם זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי בעניין מזרחי דובר במי שהצטרף כשותף של צד להסכם התיווך, לאחר כריתתו, ואילו בעת כריתת הסכם התיווך לא התקיימו יחסי שותפות או שליחות. בית המשפט המחוזי קבע כי בענייננו, לעומת זאת, בעת כריתת הסכם התיווך היו קופלר וקסטנבאום שותפים, כך שאין כל טעם שלא לחייב את קסטנבאום והחברה שבבעלותו בחיובי הסכם התיווך.
לצד זאת, דחה בית המשפט את טענתם של קסטנבאום והחברה שבבעלותו כי קסטנבאום לא היה מודע לשיעור דמי התיווך, שכן טענה זו עומדת בניגוד לקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום המבוססות על חומר הראיות שהיה בפניו, לרבות עדויות הצדדים, ועל כן אין מקום להתערב בהן. עוד נדחתה טענתם של קסטנבאום והחברה שבבעלותו כי הסכם התיווך היה הסכם מותנה בגובה התמורה שתשולם עבור הנכס, שכן טענה זו מהווה הרחבת חזית וסותרת טענות אחרות שנטענו על-ידי קסטנבאום והחברה שבבעלותו, וממצאים עובדתיים שקבע בית משפט השלום. בהקשר זה ציין בית המשפט כי נוכח היכרותו של קסטנבאום את הסכם התיווך, הוא יכול היה להתנות במפורש את דמי התיווך בתנאי כלשהו, אך לא עשה זאת. כמו כן, דחה בית המשפט את טענתם של קסטנבאום והחברה שבבעלותו שלפיה אין זה סביר כי יחויבו בדמי תיווך ושכר טרחה (מצטבר) בשיעור של 1,000,000 ש"ח, כאשר סכום התמורה הוא 2,500,000 ש"ח. זאת כיוון שנתונים אלו היו ידועים לקסטנבאום והוא בכל זאת בחר להתקשר בעסקה זו, כנראה משום שראה בה כעסקה כדאית דיה.
בקשת רשות הערעור
- על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגישו קסטנבאום והחברה שבבעלותו את בקשת רשות הערעור שבפנינו.
בבקשתם, טוענים קסטנבאום והחברה שבבעלותו כי הנטען בה מעורר שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים להליך זה: לטענתם, יש להכריע בשאלה מהם המקרים שבהם יש מקום "לרכך" את דרישת הכתב הקבועה בסעיף 9(א) לחוק המתווכים. לטענתם, בפסק הדין בעניין מזרחי עמד בית משפט זה על כך ששאלת פרשנות דרישת הכתב בחוק המתווכים עודנה מחכה להכרעה, וכי הכרעה זו נדרשת בעניינו.