משכך, בנסיבותיהם של בני הזוג, בהן הצדדים ובעיקר הנתבע התנהלו עם ספקות באשר לעתידם המשותף סבורתני כי העובדה שהצדדים לא יכלו להינשא, לא מורידה את הרף הראייתי לבחינת השאלה האם הם היו ידועים בציבור, אלא מהווה נדבך נוסף בבחינת השאלה באשר לכוונת הצדדים באשר למערכת היחסים ביניהם ומהותה.
- הצדדים התגוררו יחדיו, זמן קצר באופן יחסי (כשנתיים עד למועד הפירוד) אך לא ניתן לומר כי ניהלו משק בית משותף; חוזה השכירות היה על שמה של התובעת, כמו שאר חיובי תשלומי הוצאות החזקת הבית, בהם היא נשאה ישירות. הנתבע לא נשא ישירות בשום תשלום והיה מעביר סכום חודשי לתובעת עבור השתתפותו בהוצאות אלו. כפי שצוין בעניין נסיס, היסוד של ניהול משק בית משותף הוא לא סתם "מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואשה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים". בשלב זה של חייהם והקשר של הצדדים, סבורתני כי ניהול משק הבית המשותף נבע ושירת צרכים שונים של הצדדים שניהם, אך עוד לא ענה על שותפות גורל ומחויבות כלכלית ומשפטית.
בין אם לצורך בחינת השיתוף יש צורך במבחן חד שלבי, לפיו הקביעה כי הצדדים היו ידועים בציבור משמעה שיתוף רכושי, ובין אם יש צורך במבחן דו שלבי, לפיו לאחר הקביעה שהצדדים היו ידועים בציבור יש לבחון אם היה שיתוף בין הצדדים, הרי שלא מצאתי כי הצדדים עונים על הגדרת ידועים בציבור ולא מצאתי כי היה ביניהם שיתוף רכושי. לא מצאתי כי לצדדים הייתה שותפות זוגית, לפיה הם הסכימו להחיל על מערכת היחסים ביניהם את מרבית הזכויות והחובות הכלכליות של מוסד הנישואין, וכפי העולה מבחינה סובייקטיבית של מערכת היחסים שהייתה ביניהם.
- בין הצדדים הייתה הפרדה רכושית, כאשר כל אחד ניהל חשבונותיו הוא ואת ענייניו הכלכליים. לצדדים לא היה חשבון משותף, והתובעת לא הוכיחה טענתה לפיה ניהלה את חשבונותיו של הנתבע והעובדה שידעה את המספרים של חשבונותיו של הנתבע או המליצה לו לסגור חשבון בנק אינם מהווים כל ראיה לשיתוף. כך, גם אם הנתבע סייע לתובעת ואפשר לה להשתמש בכרטיס האשראי שלו או מימון צרכים מסוימים שלה או של ילדיה, מרצונו, אין בכך עדיין ראיה לשיתוף כלכלי, והתרשמתי כי מדובר בסיוע או התנהלות לא מחייבת לסיוע באופן קבוע. לא ראיתי כל תלות כלכלית וכל חיבור כלכלי בין הצדדים.
- מצאתי קושי עם כך שהתובעת לא תבעה כי יש לאזן את כלל הרכוש שנצבר במהלך החיים המשותפים, הזכויות הסוציאליות וחסכונות שנצברו (אשר יש לשער כי בהינתן שהיא עבדה כשכירה בכל שנים אלו, בתפקיד בכיר, נצברו זכויות רבות יותר על שמה) אלא תבעה מחצית הדירה בלבד, ובפועל, תביעתה הינה לשיתוף ספציפי של נכס של הנתבע וללא כוונת שיתוף בנכסיה.
- התובעת צרפה כראיה את העובדה כי סייעה לנתבע לסדר דברים רבים לרבות אל מול סוכן הביטוח, ברם, על אף שפעלה מול סוכן ביטוח המתמחה בתכנון פיננסי, ועל אף ששוחחה עמו בנוגע לפנסיה של הנתבע ולביטוח החיים, לא ראיתי כי נוהל שיח או שניתנה הוראה לרשום את התובעת כמוטבת. עם זאת אדגיש כי לא ניתן כלל מידע בעניין, ולא ידוע מי המוטב, ברם, על פניו, יש בשתיקה בעניין בכדי ללמד כי ככל הנראה התובעת אינה המוטבת.
- לעניין רכישת הדירה עצמה, הרי שהתובעת העידה כי לא הייתה כל כוונה לרשום את הדירה על שמה, ולא הייתה כל כוונה לקחת במשותף הלוואות לצורך רכישתה. התובעת טענה כי כוונת הצדדים הייתה לרכוש דירה על שם הנתבע, ובהמשך, למכור אותה ולקנות דירה אחרת על שמה וכך להשביח את הדירות, תוך שהצדדים ייהנו מפטור ממס רכישה לו זכאי כל אחד מהם.
כוונה זו לא הוכחה, ואף העדה שהובאה לתמוך בטענות אלו לא שכנעה כי כך הוסכם בין הצדדים. ידיעותיה של העדה היו כלליות, מבלי לתאר כל סיטואציה ספציפית, או אמירה במסגרת כל שהיא, והיא ידעה אך לומר שהתובעת סייעה רבות במעשיה לנתבע סביב רכישת הדירה, אך לא ידעה לומר דבר על הפן הכספי שהתנהל בין הצדדים.