גזר הדין
- בהינתן זיכוי המערערת מעבירות רבות בהן היא הורשעה - יש להקל באופן משמעותי בעונש שהושת עליה. אולם, לא סברתי כי בענייננו יש להקל בעונש עד כדי כך שנקבע כי הוא יבוצע בדרך של עבודות שירות. אסביר.
- כאמור, לפנינו מקרה קשה נוסף של גננת הנוקטת באלימות כלפי פעוטות וילדים קטנים. אין צורך לשוב ולעמוד בפירוט על החומרה הרבה הגלומה בעבירות אלה, אשר מצדיקה, בתורה, הטלת עונשי מאסר משמעותיים (ראו: ע"פ 4302/18 בוקשטיין נ' מדינת ישראל, פסקה 8 [נבו] (21.1.2019) (להלן: עניין בוקשטיין); ע"פ 830/23 קסיס נ' מדינת ישראל, פסקה 33 [נבו] (18.6.2023) (להלן: עניין קסיס)).
הצורך בהחמרת הענישה בעבירות אלה נובע אף משיקולי הרתעת הרבים (בהתאם לסעיף 40ז לחוק העונשין, העוסק במיקום הנאשם בתוך מתחם העונש ההולם). זאת, מאחר שנפגעי העבירה במקרים אלה הם פעוטות רכים בשנים או ילדים קטנים אשר אינם מסוגלים לדווח בעצמם על הפגיעות שחוו; ובהינתן שמעשי האלימות מבוצעים הרחק מעינם המפקחת של ההורים (אם כי יש להודות שבגני ילדים בהם מותקנות מצלמות הפתוחות להורים, משקלו של רכיב זה בטיעון נחלש). עובדה זו משליכה באופן ישיר על הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מחמירה, שנועדה, בין היתר, להרתיע עבריינים פוטנציאליים (ראו: עניין קסיס, בפסקאות 43-42; עניין בנימין, בפסקה 19 לחוות דעתה של השופטת כנפי-שטייניץ. לדיון דומה בנוגע לעבירות מין המבוצעות כלפי קטינים במשפחה, ראו: 288/24 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 [נבו] (18.12.2025). לדעה שונה, ראו: אלון הראל ״משפט פלילי״ הגישה הכלכלית למשפט 659-655 (אוריאל פרוקצ׳יה עורך, 2012)).
- אולם, במקרה דנן, לא רק השינוי המשמעותי שחל בהרשעת המערערת מצדיק את ההקלה בעונש המאסר שהושת עליה, אלא גם העובדה שמרבית מעשי התקיפה בהם היא הורשעה, כמו גם המעשה בגינו הורשעה בהשארת ילד בלא השגחה, מצויים ברף חומרה נמוך; ומקצת מעשי התקיפה מצויים ברף חומרה בינוני. כידוע, העיקרון המנחה בקביעת עונש הוא עיקרון ההלימה, המחייב "קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (סעיף 40ב לחוק העונשין; ע"פ 1964/20 אספה נ' מדינת ישראל, פסקה 12 [נבו] (12.8.2020). ראו גם: יורם רבין ויניב ויאקי דיני עונשין כרך ג - הענישה הפלילית 70-66 (מהדורה רביעית 2022)). לצד עיקרון ההלימה עומד עיקרון חשוב לא פחות, והוא עיקרון האחידות בענישה. עיקרון זה מורה כי במקרים דומים, מבחינת אופי העבירות ונסיבות העניין, ראוי להשית עונשים דומים. כך, כדי למנוע הפליה בין נאשמים דומים ולשם שמירה על אמון הציבור בהליך הפלילי (ראו, מיני רבים: ע"פ 9545/09 אלדין נ' מדינת ישראל, פסקה 11 והאסמכתאות שם [נבו] (24.3.2010)). כנגזר מעיקרון זה, בית המשפט נדרש, בין היתר, לשמור גם על מדרג ענישה הגיוני בין נאשמים שונים. משכך, כאשר בית המשפט גוזר את עונשו של הנאשם, עליו להשוות את המעשים שהוא ביצע למעשים אחרים ולעונשים שנגזרו על ידי בית המשפט ביחס אליהם, וזאת על מנת ליצור מדרג ענישתי הולם בין המקרים הללו, ובדרך זו למנוע "מצב בו פלוני אשר הורשע בעבירה מסוימת, ישא בעונש כבר מאלמוני אשר הורשע בעבירה חמורה יותר" (ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל, פסקה 79 [נבו] (12.1.2011). ראו גם: ע"פ 2580/14 חסן נ' מדינת ישראל, פסקה 19 [נבו] (23.9.2014); ע"פ 2309/22 קודריאבצב נ' מדינת ישראל, פסקה 10 [נבו](7.8.2022)).
עקרונות בסיסיים אלה אינם נסוגים גם כאשר עסקינן בעבירות אלימות הנעשות כלפי קטינים, שכן גם במקרים אלה ניתן להבחין בין מקרים חמורים לחמורים יותר. השופטת כנפי-שטייניץ עמדה על הבחנה זו והשלכותיה בעניין בנימין, באומרה כי: