על כן, שוכנעתי כי קמה לתובעים בעניין זה זכאות לפיצוי לדוגמא, כפי שיפורט להלן אולם ברף הנמוך בשל הנסיבות שפורטו. כל שכן, עולה כי לא הייתה דרישה מקדמית למפעילת הטיסה כפי שנדרש בחוק - דרישת הכתב שהיא דרישה מהותית, אם כי אין בה כדי לאיין את חובת הנתבעת לספק שירותי תעופה, בשים לב לכך שמטרת הפיצוי היא התרעה, כפי שיובהר.
פיצוי לדוגמא
- סעיף 11 (א) לחוק מקנה לבית המשפט סמכות לפסוק פיצויים לדוגמה בסכום שלא יעלה על 11,120 ש"ח (נכון להיום, אותה עת 10590 ש"ח) מקום בו מצא כי ביודעין לא נתן מפעיל טיסה הטבות לנוסע שטיסתו בוטלה בניגוד להוראות סעיף 6 (ראו סעיף 11(א)(1)(ב) לחוק). בבוא בית המשפט לקבוע את גובה הפיצויים לדוגמה, לא יתחשב בגובה הנזק שנגרם לנוסע עקב ביטול הטיסה או השינוי במועד המראתה או בתנאיה, אלא יתחשב בין היתר בשיקולים הבאים: (1) אכיפת החוק והרתעה מפני הפרתו; (2) עידוד הנוסע למימוש זכויותיו;(3) היות ההפרה הפרה חוזרת; (4) חומרת ההפרה ונסיבותיה; (5) שוויה הכספי של העסקה שבקשר אליה בוצעה ההפרה. סעיף 11 (ג) לחוק מוסיף וקובע כי אין בהוראת הסעיף כדי לגרוע מזכותו של נוסע להטבות בשל אותה הפרה. תנאי לפיצוי עונשי הוא פנייה מוקדמת בכתב למפעיל הטיסה. בעניין זה אעיר כי גם אם הייתה פנייה מוקדמת והנתבעת היה משיבה כי יש להעביר לידיה את הקבלות והנוסעים היו מתעלמים ומגישים ישר תביעה (כפי שניתן היה להבין תחילה מניסוח כתב התביעה) באופן שהפנייה נועדה רק לשם הכשרת הגשת התביעה משלא הגיבו למענה שנתנה הנתבעת, וגם אם התובעים לא הסכימו הואיל ולא הסכימה לתת פיצוי כספי או פיצוי לדוגמא (כל שכן נתבע לפי הרף המקסימלי) ולשיטתם קיימת להם עילת תביעה, הרי שיכלו לייתר את רכיב ההוצאות ע"ס של כ-47 אלף ₪ מקום בו היו פונים לנתבעת, כך שגם מקום בו נפסק פיצוי עונשי יש בדבר כדי להוות שיקול בנוגע להיקף הפיצוי. ודוק; הציפייה להגינות דיונית היא הדדית. כך, מהכיוון האחר, מקום בו חברת תעופה מתעלמת מפניית נוסע עם חזרתו לארץ קודם להגשת התביעה, הרי שיש בכך שיקול לחיוב בפיצוי לדוגמא (ראו והשוו: עא 45537-10-21 יונטייד איירליין אינק נ' קגן (23.5.22)). בעניין קגן, קבע בית המשפט המחוזי כי מקום בו אי מתן הסבר ממשי מדוע לא הגיבה חברת התעופה לתובע עת פנה קודם להגשת תביעה ייכנס בגדר שיקולים שראוי כי שיילקחו בחשבון במסגרת החיוב בפיצוי לדוגמא, כמו גם מילוא אחר תכליות החוק ובכלל זה עידוד הנוסע למימוש זכויותיו והרתעה יעילה. במקרה דנן הנתבעת כן הוכיחה שלא רק שלא התעלמה, אלא פנתה באופן יזום עם הירידה מהטיסה והתובעים הם אלו שלא פנו בחזרה, ומי שכן פעל בהתאמה ופנה לקבל החזר הוצאות - קיבל ללא עוררין עבור שירותי הסיוע שהוציא, וגם פיצוי.
כבר נפסק, שפיצויים אלו לא יינתנו בכל מקרה אלא מקום בו הוכח כי הנתבעת התנהלה, בין היתר, ברשלנות משמעותית, זלזול והתנערות מכל ובתה או משיקולי התרעה ולנוכח חזרתיות של אותו גורם (ראו ת''א 45532-11-19 מולכו נ' אסטרא איירליינס Astra airlines (16.3.2023)).
- כאמור, וכפי שעולה מסעיף 11(א) לחוק שירותי תעופה, על מנת לחייב מפעיל טיסה בתשלום פיצויים לדוגמא ללא הוכחת נזק, הנטל על הנוסעים (המשיבים) להוכיח כי אי מתן הפיצוי הכספי, המגיע לפי סעיף 6(א)(ב) לחוק, נעשה "ביודעין". כלומר, בניגוד לנטל הוכחת התקיימות תנאי הפטור, המוטל על הנתבעת, הרי שעל התובעים מוטל הנטל להוכיח את הזכאות לפיצוי לדוגמא (עניין קגן דלעיל, ומפנה לת.א. 1040-02-16 דוד סגל נ' אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ (9.9.2021)). דומה כי לא אמור להיות חולק שמשמעות אי מתן הטבות כמקנה זכות לפיצוי עונשי הוא מקום בו ההטבות אינן שנויות במחלוקת, כך למשל כשהתובעים ביקשו או לא קיבלו בזמן אמת וזו יודעת כי עליה להעניק להם ולא נותנת להם - בין אם בסירוב ובין אם בהתעלמות עד כדי התשת הצרכן. אל מול זאת, אני סבורה כי העובדה שהנתבעת סירבה לשלם פיצוי סטטוטורי אין בה לטעמי כדי להוות הפרה המזכה בפיצוי עונשי, וזאת גם אם עסקינן בהטבה מקום בו הנתבעת מסרבת אף באופן מפורש להעניק לו, מקום בו מדובר במחלוקת כנה. מקום בו הנתבעת מחויבת בפיצוי עונשי כי לא העניקה פיצוי סטטוטורי תוך 45 יום, משמעותה מתן פיצוי אוטומטי לנוסע והנטל עליה לתבוע בבית המשפט את ההחזר. כפי שפסקתי בעניין שמרון נ' אל על- "דרישה כי מקום בו למשל ההגנה היא חלשה בנוגע לאי מתן פיצוי סטטוטורי, הופכת אותה להיות "בית המשפט" ויוצרת אי ודאות משמצריך אותה לקבוע אימתי יש סיכויי תביעה או הגנה ומתי לא לצורך הפיצוי הסטטוטורי ביודעין שגם במה שיכול להיות לה ברור שלא תחויב בו - תחויב, וההיפך, בשים לב ללשון שנוקט המחוקק עצמו המעביר לבית המשפט את הסמכות ליצוק תוכן ולפרש את הנסיבות האם מקנות פיצוי סטטוטורי אם לאו, האם עשתה "ככל שביכולתה" אם לאו שהכימות והערכה הוא תלוי הכרעה שיפוטית משיכול ולכל מפעיל יש סטנדרט אחר על מנת להשיב על שאלות אלו. ברור שאם המפעיל סבור כי הגנתו חלשה הרי שישלם ואם סבור שהגנתו חזקה הוא לא ישלם, אולם הקושי הוא לא במקרי קיצון" (שם, בפסקה 20). על כן, קבעתי, כי אי מתן פיצוי סטטוטורי אינו נמנה על אי מתן הטבות לצורך החלת פיצוי עונשי. אל מול זאת, קבעתי, כי בכל הנוגע לשיפוי בגין המלון, הרי שמקום בו לא ניתנת ההטבה - יש להחיל פיצוי עונשי. ודוק; החלת פיצוי עונשי במשפט האזרחי היא בגדר החריג שבחריג ולא בכדי גם בחוק הגנת הצרכן וגם בחוק שירותי תעופה המחוקק יצר רשימה סגורה.
- נחזור למסגרת ההטבות. סעיף 3 (א) לחוק קובע את ההטבות לפי החוק: (1) שירותי סיוע בלא תשלום - (א) מזון ומשקאות בהתאם לזמן ההמתנה; (ב) אירוח בבית מלון אם נדרשת שהייה של לילה אחד או יותר או אם נדרשת שהייה ארוכה מהשהייה שתכנן הנוסע; (ג) שירותי הסעה בין שדה התעופה לבית המלון שבו הנוסע שוהה ואם בחר הנוסע לשהות במקום אחר במרחק סביר משדה התעופה כי אז שירותי הסעה בין אותו מקום לשדה התעופה; (ד) שתי שיחות טלפון וכן משלוח הודעה באמצעות פקסימיליה או דואר אלקטרוני. (2) השבת תמורה בסכום ששולם בעד כרטיס טיסה לרבות כל תשלום ששולם בעד כרטיס הטיסה וזאת תוך 21 יום מהיום שפנה אליו בכתב. (3) כרטיס טיסה חלופי ליעד הסופי של הנוסע בתנאים דומים לתנאי כרטיס הטיסה המקורי במועד המוקדם ביותר שניתן או במועד מאוחר יותר בתיאום עם הנוסע. (4) פיצוי כספי סטטוטורי אותו יש לשלם תוך 45 יום מיום הפנייה בכתב של הלקוח. (5) פיצוי כספי בשל שינוי בתנאי כרטיס טיסה זאת תוך 21 יום מיום הפנייה בכתב.
סעיף 6 (א) לחוק שעניינו טיסה שבוטלה מגדר מבין כלל ההטבות בסעיף 3 את ההטבות להם מחויב מפעיל הטיסה או המארגן - (1) שירותי סיוע. (2) השבת תמורה או כרטיס טיסה חלופי לפי בחירת הנוסע. (3) פיצוי כספי סטטוטורי. "בעוד שתי ההטבות הראשונות הן מוחלטות, באשר לפיצוי הסטטוטורי הרי שהמפעיל או המארגן יכול בנסיבות מסוימות מקום בו אין לו פטור יכול לשלם מחצית מסכום הפיצוי הסטטוטורי וכן פיצוי זה איננו בגדר הטבה שחייב המפעיל או המארגן לספק בכל מצב שהטיסה בוטלה כמו שתי ההטבות הראשונות אלא בגדר הטבה שהיא כפופה לפטור בהתאם לס"ק (ג) ו-(ה). ללמדך, כי לגביהם לא ניתן להחיל את רכיב ה-"ביודעין" משסעיף זה אמור לחול כאשר ביודעין מסרבים לתת הטבה שלא שנויה במחלוקת. עצם קיומה של מחלוקת שקיימת גם בפסיקה - סירוב של מפעיל או מארגן הוא לגיטימי וראוי להיבחן ולא ניתן לייחס להם ביודעין מש"ביודעין" אינו רק במועד שסירבו אלא שסירבו ביודעין שכן חייבים לשלם ולא שילמו. שכן, אם סבורים שקיימת להם הגנה החוסה תחת הדין כי אז לא חייבים לשלם וכל פרשנות אחרת תחטא למטרת הפיצוי לדוגמא משאם עומדות לה עילות הגנה המזכות בפטור איזו הרתעה תושג כאן? להיפך. ייווצר מנגנון של "תעופה מתגוננת" שתשלם בכל מצב ללא הבחנה גם אם לא חייבת ותימנע מבירור עובדתית של המקרה או שתמצא עצמו תדיר בבתי משפט בתביעות השבה - דבר שבסופו של יום יפגע מבחינה כלכלית בשוק התעופה ואף עלול להיות מגולגל על הצרכן בעליית מחירי השירותים. לא לכך התכוון המחוקק " (ת"ק 30376-09-22 שמרון נ' אל על, פסקה 22)).