בע"א 70166-06-25 ארקיע אינטרנשונל נ' ניר אפריים שניתן לאחרונה (7.11.2025), טענו המערערות כי אין לפסוק פיצוי עונשי בשל אי תשלום הפיצוי הסטטוטורי שעה שיש מחלוקת כנה בעניין הזכאות לו (עת המערערות שם הפנו לעניין קגן דלעיל). בית המשפט המחוזי קיבל את טענתן וקבע כי נוכח התשתית שהוצגה בפניהן רשאיות היו לסבור בתום לב כי אין מקום לתשלום של פיצוי סטטוטורי ועל כן הפחית מהסכום של הפיצוי העונשי שנקבע עקב הפרות אחרות, עת לא היה מקום ליתן לכך משקל שעה שיש מחלוקת כנה אודות הזכאות לפיצוי. קביעה זו כי אין מקום לפסוק פיצויים לדוגמה בגין העובדה שהמערערות חלקו על חובתן לשלם פיצוי סטטוטורי אומצה גם בע"א 44574-05-24 ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ נ' קוקיה (13.2.25, אשר קדם בזמן לפסיקה בעניין ארקיע אינטרנשיונל דלעיל. להלן: עניין קוקיה).
- כאמור, המחוקק בסעיף 11 (א) (1) (ב) לחוק מציין כי בית המשפט רשאי להשית פיצוי לדוגמא אם מפעיל או מארגן ביודעין לא נתן את ההטבות "בניגוד להוראות סעיף 6" (הדגשה שלא במקור-א"מ). אם הדבר אינו שנוי במחלוקת כמו שתי ההטבות הראשונות כי אז יש מקום להחלת פיצוי עונשי. אולם אם הדבר שנוי במחלוקת נוכח הסייגים הקיימים וכי נאמר מפורשות שהפיצוי הסטטוטורי הוא לא בכל מצב אלא בכפוף ויש מקום למארגן או למפעיל להשמיע קו הגנתו - הרי שלא ניתן לומר "ביודעין" כי לא ידע אותה עת אם מפר או לא, משיכול ויחול הסייג (שם).
ודוק; המונח "ביודעין" המופיע בסעיף 62 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מטיל אחריות בגין גרם הפרת חוזה - כולל אף "עצימת עיניים" כאשר מצב נפשי של עצימת עיניים כמוהו כידיעה ממשית והוא נעוץ בהימנעות לבחון ולבדוק מצב דברים. אומנם הדבר נקבע ביחס לדין הפלילי, אולם ככלל איני רואה שוני ממשי, בשים לב לאמור בייבוא בפקודת הנזיקין באופן מפורש על ידי המחוקק הגם שבעניין אחר, כדי לקיים את רכיב ה"ביודעין".
כשלעצמי אני סבורה כי יש לקרוא את שתי ההוראות יחד - מועד מתן הטבות ואי מתן הטבות יש להכפיף לקביעת המחוקק בדבר המועד ולא רק כי לא נתן אלא כי לא נתן במועד. הדבר נכון ביחס לשירותי סיוע להבדיל מהפיצוי הסטטוטורי (שלא מצופה כי יינתן במקום, בזמן אמת) שלא ניתן תוך 45 יום אשר הוא אינו בגדר הטבה שניתן לסווגה תחת אי מתן הטבה "ביודעין" ומכאן שאין לזכות בפיצוי לדוגמא.
- אם כן, מתעוררת השאלה האם ניתן להשית על הנתבעת פיצויים לדוגמה מכוח כך שלא העמידה בפני התובעים את אפשרות הבחירה לקבלת השבת תמורה כספית חלף טיסה חלופית? שכן, סעיף 11(א)(1)(ב) לחוק קובע כי ניתן לפסוק פיצויים לדוגמה בגין הפרה של הוראות סעיף 6 לחוק.
כאמור, אני סבורה שבכך הנתבעת כן הפרה את חובתה ויש להקים נגדה פיצוי לדוגמא, חרף אי פנייה מוקדמת בכתב. אומנם משמעותה של הדרישה המוקדמת בכתב היא כדי להקים גם בדיעבד את רכיב ה"ביודעין". אולם, הגשת כתב התביעה ועמידתה של הנתבעת על כך שהיא לא צריכה לספק אפשרות בחירה בין השבת תמורה לבין טיסה חלופית ומודה למעשה כמשתמע בסיכומיה שלא הציעה השבה כספית - יש בכך כדי להכשיר את ה"ביודעין" בדיעבד באופן שהחלטתה הייתה מודעת (באנלוגיה לעקרון הבטלות היחסית אך מהכיוון ההפוך המלמד שהיא מכשירה את החלטתה הפסולה וכך פעלה וכך הייתה פועלת בזמן אמת). המבחן הוא התנהלות הנתבעת לאורך כל הדרך, ולא רק בזמן אמת שאין חולק כי לא הוצעה אלטרנטיבה של השבה כספית מול טיסה חלופית גם כשנטען נגדה שלא סיפקה את החלופה היא הצדיקה זאת בכך שהנוסעים מנועים מלטעון זאת. לכן דרישת הכתב בדיעבד לא הייתה משנה זאת ואין מדובר במחלוקת לגיטימית שסברה כי יש בכך לפטור אותה מפיצוי באי הענקת ההטבה לה היו זכאים הנוסעים בזמן אמת. לכך יש להוסיף כי היא לא טענה להעדר פנייה בכתב קודם להגשת התביעה כתנאי להטלת פיצוי עונשי אלא רק בסיכומים כשדי בכך כדי לדחות את טענתה בשל היותה הרחבת חזית משלא נטענה בכתב ההגנה (הגם שלתובעים ניתנה זכות תשובה והם לא התמודדו עם טענה זו לפיה לא הגישו פנייה מוקדמת או כי מדובר בהרחבת חזית). מבין 67 סעיפים בסיכומיה, רק בסעיף 41.4 היא טוענת לראשונה ביחס לתובע ספציפי "יצוין כי אי פנייה מקדימה לנתבעת והעדר מיצוי הליכים טרם הגשת התביעה אינו מקים זכאות לפיצויים לדוגמא" ואז בסעיף 61, עמוד מס' 12 מתוך 13 עמודים, טוענת כי בהתאם לסעיף 3 לחוק נדרשת פנייה מקדימה בכתב וכי התובעים לא מיצו הליכים ולא פנו כנדרש על פי הדין. בעוד היא טוענת בסיכומיה שלא צריכה לספק כי הנוסעים למעשה "הסכימו" (כשלא ברור איך רכיב ההסכמה קיבל תוקף אם לא ניתנה להם זכות הבחירה המודעת והמודעות כי ההחלטה היא בידם כאשר כל התניה לפי חוק שירותי תעופה אמורה להיות לטובת הנוסע), היא "הסכימה" להתנות על כך שלא הייתה פנייה מוקדמת ולו במכללא על ידי אי התנגדות בזמן אמת ולמעשה ויתרה על טענה זו וטענה רק לגופו של עניין האם יש מקום להטיל פיצוי אם לאו בשל הטענות להפרת שירותי הסיוע שנטענו מצד הנוסעים, ומשכך יש להתמקד בשאלה האם ההטבות ושירותי הסיוע אכן ניתנו כנדרש בחוק. ודוק; חברת תעופה אינה פטורה מתשלום פיצוי לדוגמא בגין אי הצעת חלופת השבת תמורה (או למשל בגין אי מתן שירותי סיוע) רק בשל היעדר פנייה מוקדמת בכתב, כל שכן טענתם להעדר פנייה מוקדמת מועלית לראשונה בכתב טענות בתום ההליך. שכן חובות אלה מוטלות עליה באופן אקטיבי בזמן אמת, המועד בו קמה העילה המזכה שאינה מותנית בפנייה מוקדמת של הנוסע בכתב, וההצדקה נובעת מכך שמדובר בפיצוי בעל סממן עונשי שנועד להרתיע מאי קיום הוראות החוק.
- עם זאת, איני סבורה כי יש להטיל פיצוי לדוגמא על הרף הגבוה. זאת, גם מהטעם שלא פנו לנתבעת עת מדובר בדרישה מהותית המעוגנת בחוק והם מיוצגים, אולם גם בשל הנסיבות שהתרשמתי שלא היו משפיעות על הנוסעים לבחור באופציה זו כך שלמעט עצם הבחירה כמתחייב מלשון החוק וגם מבחינת התכלית העומדת בבסיס שבמימוש האוטונומיה הצרכנית לממש בחירה מושכלת, במבחן התוצאה הבחירה המושכלת הייתה מבחינתם לעלות על הטיסה יום למחרת ולא השבה כספית עבור כרטיס הטיסה והתרשמתי כי ספק אם הנוסעים היו מבקשים את כספם בחזרה. יצוין, כי גם מי שהביע בעדותו העדפה שלו היו מציעים לו טיסה מוקדמת יותר היה בוודאי בוחר, הרי שזו לא השאלה שאמורה הייתה להישאל משאם לא נמצאו טיסות חלופיות הרי שמדובר במשאלה תיאורטית אלא השאלה האם היה בוחר בהשבת התמורה לו היה יודע על אפשרות זו ודומה כי אם העדיף טיסה מוקדמת יותר, כי אז יש להניח שהיה מעדיף את הטיסה יום למחרת על פני השבה כספית שיכול ומשמעותה שלא ימצא טיסה מוקדמת יותר ויטוס אחרי הטיסה שנקבעה יום למחרת. עם זאת, ראוי היה כי הנתבעת כחברת תעופה ומובילה תקפיד בקיום חיוביה על פי דין בזמן אמת. אכן, כבר נפסק כי אין משקל לשאלה כיצד ינהגו התובעים כאשר אפשרות הבחירה תונח לפתחם. אולם גם אם נקודה זו אינה רלוונטית לעצם הטלת הפיצוי, היא כן יכולה להילקח בחשבון בעת קביעת סכום הפיצוי. ייתכן, שאף כלל הנוסעים היו בוחרים לטוס על הטיסה החלופית אשר סיפקה אל-על מיד לאחר צאת החג. כך למשל, נפסק כי בטיסות שהיעד שלהן הוא בישראל, אין להניח שמישהו מהנוסעים היה מבקש את כספו חזרה אילו היה יודע כי קיימת אפשרות זו משהפתרון ההגיוני עבור הנוסע הוא המתנה לטיסה חלופית ולא השבת כספו, שמשמעותה הישארות במדינת היעד ללא פתרון הגעה, ועל כן בנסיבות של טיסה החוזרת לישראל, הפתרון ההגיוני עבור הנוסע הוא המתנה לטיסה חלופית ולא השבת כספו, שמשמעותה הישארות במדינת היעד ללא פתרון הגעה (ראו לעניין זה פסק דין קוקיה המפנה לת''א 45532-11-19 מולכו נ' אסטרא איירליינס Astra airlines דלעיל ולת"א 63685-01-20 טל לב ארי ואח' נ' סקי -דיל בע''מ (14.9.2022)). בעניין לב ארי נפסק, כי גם אם הפר מפעיל הטיסה את חובתו זו אין צורך במתן סנקציה לשם עמידה בהוראות החוק. באותו המקרה, הנוסעים לא בחנו כלל אפשרות זו של השבת תמורה ולכן אין משמעות לתלונה בדיעבד שלא ניתנה להם האפשרות לכך, ופסיקת פיצוי בשל עמידה על זכות היידוע כשלעצמה וכאשר אף אחד לא בחן אופציה אחרת להגיע ליעד ולא טען כי לו הייתה ניתנת לו האפשרות היה פועל אחרת אין בה כדי להביא לידי אכיפת החוק וההרתעה מפני הפרתו, ועל כן שללו מתן פיצויים לדוגמה בעניין זה. ברם, ביחס לשאלה האם הוענקה ההטבה בזיקה לבחינת עצם הטלת הפיצוי לדוגמא, הנטל הוא לא על התובע להוכיח כי היה עושה שימוש בחלופה אחרת אלא הנטל הוא על הנתבעת לספק את האפשרות הנוספת והתובע הוא אשר יבחר, עת עליה להוכיח כי כן הציעה חלופות. לטעמי, מקום בו המחוקק קבע אפשרות בחירה - והקביעה היא לפי בחירת הנוסע, כאשר גם אם לא הייתה באפשרותה לספק טיסה חלופית עם חברה אחרת הגם שניסתה ויכולה הייתה להציע לו טיסה חלופית עימה ביום העוקב, היה עליה להציע השבת התמורה (ואז גם יכול תיאורטית להישאר עוד זמן מה בניו יורק) - הבחירה היא שלו. גם במצבי חירום שבהם המחוקק פטר מחובת מתן פיצוי סטטוטורי הוא לא פטר מחובת היידוע בדבר האפשרות לקבל השבה כספית או טיסה חלופית - לפי בחירת הנוסע. רוצה לומר, כי גם אם לא עולה מחומר הראיות כי מי מהנוסעים טען שהיה מעדיף פיצוי כספי על פני טיסה חלופית, מעבר לכך שאין לזקוף זאת לחובתם של התובעים שייתכן שלא ידעו על זכות זו בהיעדר יידוע אקטיבי מצד אל־על בדבר זכויותיהם, הרי שגם אם מדובר בשיבה לישראל עת הנוסעים כולם טוענים כי רצו לחזור לחגוג את החג עם בני משפחותיהם וטענו לעיכוב שנוצר והשלכותיו ולא מן הנמנע כי כלל לא היו משיגים טיסות חלופיות מוקדמות יותר מבחינת הנחיתה בישראל - לא נדרש מהם להוכיח דבר עת מדובר בהוראה קוגנטית שכל התניה היא רק לטובת הצרכן כאמור בחוק (ראו סעיף 17 לחוק שירותי תעופה). יוזכר, כי גם הנתבעת לא צריכה להוכיח דבר מקום בו קמה לה הגנת המחוקק שפטרה אותה מחובת פיצוי סטטוטורי. זו בדיוק מערכת האיזונים שביצע המחוקק - פעם זה מפסיד ופעם זה מפסיד. כאמור, אני סבורה כי שיש לקחת זאת בחשבון בעת קביעת שיעור הפיצוי, אך אין בו כדי להצדיק קביעה שלפיה משום שמדובר בטיסה לישראל יש להעניק גיבוי לנתבעת ולפטור אותה מפיצוי לדוגמא חרף הפרת החובה הסטטוטורית המוטלת עליה.
- בע"א 44574-05-24 ארקיע נ' קוקיה (13.2.25) קיבל בית המשפט המחוזי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום אשר פסק פיצויים לדוגמא בגין הפרה של סעיף 6 (א)(2) לחוק עת בית המשפט שלערעור קבע כי אי יידוע הנוסע על אפשרות הבחירה בין כרטיס טיסה חלופי להשבת התמורה אינו יכול להקים עילה לפסיקת פיצויים לדוגמא. שכן, חובת היידוע הנוסעים על ההטבות להן הם זכאים נובעת מסעיף 14 לחוק, שאינו מנוי בין הסעיפים שהפקתם מאפשרת פיצויים לדוגמא לפי סעיף 11 לחוק. לשון סעיף 11 (א)(1)(ב) לחוק קובעת כי הזכות לפיצויים לדוגמא צומחת כתוצאה מאי מתן ההטבות ולא מהפרה של חובת היידוע על ההטבות. הפרה של סעיף 6 (א)(2) לחוק עשויה להתגבש מקום בו נשללה בפועל זכות הבחירה של הנוסע, עת המפעיל לא הציע לנוסעים את זכות הבחירה בין טיסה חלופית לבין השבת התמורה ובית המשפט השתכנע כי אילו ידע הנוסע כי יש לו זכות בחירה הוא כנראה היה מנצל אותה ובוחר אחרת. בעניינינו, התובעים מחזיקים בעמדה כי מקום בו לא הוצעה לתובעים באופן אקטיבי השבת תמורה חלף הצעת טיסה חלופית - יום למחרת - יש בה משום הפרה המזכה בפיצוי עונשי ללא הוכחת נזק. לפי קו זה, היה עליהם להוכיח כי לו ידעו שיש להם אפשרות או לו היו מציעים להם לקבל את הכסף בחזרה, היה בוחרים בכך, עת רובם נסעו על אותה טיסה ישירה יום למחרת, למעט משפחה שאותרה לה טיסה אחרת. בהינתן שהתובעים טענו בכתב תביעתם ללא החרגה כי רצו להגיע לישראל לחגוג את ערב החג עם משפחתם, הרי שלא הוצג כי הייתה טיסה אחרת זמינה, עת הנתבעת חיפשה כאמור, או אז יכלו לעלות עליה ולהספיק להגיע לערב החג. שכן, משמעות השבת התמורה הכספית כשהם בחו"ל ומבקשים לחזור לארץ, היא כדי לרכוש טיסה חלופית מוקדמת יותר אולם בהינתן שנקבעה להם טיסה יום למחרת, ומדובר בטיסה ארוכה בת 12 שעות שאינה פועלת בתדירות גבוהה במהלך היום ואף היום העוקב - הרי שספק רב כי היו מעדיפים השבת התמורה, עת מקום בו הוצעה טיסה חלופית שהמועד החלופי הוא סביר, יהיה לטעמי גם קשה לטעון כי על חברת התעופה גם לשלם הפרשים עבור טיסה חלופית בחברה זרה כשהשבת התמורה משמעותה רכישת כרטיס חדש מרגע לרגע (אלא אם מבקשים להישאר בניו יורק עוד מספר ימים, אולם אף אחד לא טען זאת אלא ההיפך). על פי הקו שמציגים התובעים, הרי שמדובר בתשלום "אוטומטי". על פי פסיקת בית המשפט המחוזי, יש להוכיח כי אכן היו מעדיפים באופציה זו ולכן, משלא הוכח, הדבר לא מזכה בפיצוי לדוגמא.
- עם זאת, בע"א 70166-06-25 (עניין ארקיע אינטרנשיונל נ' ניר אפריים) התייחס בית המשפט המחוזי לעניין קוקיה וקבע כי עניינו של סעיף 14 לחוק הוא בחובה כללית של מפעיל ומארגן הטיסה ליידע מראש את הנוסעים על כך שאם יחול בעתיד מקרה של סירוב להטיס, עיכוב טיסה, הקדמת טיסה או ביטולה, יהיו הם זכאים להטבות הקבועות בחוק. חובה זו על המפעיל והמארגן למלא באמצעות הצגת המידע במודעות במקום בו הם מקבלים קהל ובאתרי האינטרנט שלהם, ועל בעל רישיון להפעלת שדה תעופנה למלאה על ידי הצבת שילוט בשדה - זאת הגדיר "חובת היידוע". אכן, הפרת חובה זו אינה מזכה בפיצוי לדוגמא. לעומת זאת, סעיף 6(א)(2) חל לאחר שטיסה ספציפית בוטלה בפועל. הוא מטיל על המפעיל חובה להציע בפני הנוסע שטיסתו בוטלה את הבחירה בין השבת התמורה לבין כרטיס טיסה חלופי וזאת ללא קשר לשאלה האם המפעיל יידע מראש את לקוחותיו, באמצעות שילוט כנדרש, שאם תבוטל טיסה הם יהיו זכאים להטבות הקבועות בחוק. בעניין זה קבע כי "חומרתן של שתי החובות אינה זהה, באשר הפרת החובה לספק הטבות חמורה יותר מהפרת חובת היידוע. בשל כך, בעוד שחובת היידוע לפי סעיף 14 לחוק אינה כלולה בין ההפרות המזכות בפיצויים לדוגמה לפי סעיף 11(א)(1), הרי שהחובה להציע בחירה בין השבת תמורה לבין כרטיס טיסה חלופי, כלולה גם כלולה. לפיכך, אין בידינו לקבל את הקביעה כי הפרתה אינה יכולה לשמש בסיס לפסיקת פיצויים לדוגמה. במקרה דנא, משעה שהמערערות הפרו את חובתן לספק את ההטבות הקבועות בחוק, בין היתר החובה להציע בחירה בין השבת התמורה לכרטיס חלופי, הרי שניתן לחייבן בתשלום פיצויים לדוגמה" (פסקה 22 לפסק הדין). בעוד בעניין קוקיה נקבע כי פיצוי בגין אי הצעה לנוסע לבחור בין השבת תמורה לבי כרטיס טיסה חלופי עשוי להישקל בחיוב אך במקרה בו הנוסע משכנע כי אילו ידע כי יש לו זכות בחירה הוא כנראה היה מנצל אותה ובוחר אחרת, וכלשונו "מקום שבו הפר המפעיל את חובת היידוע (לעניין זכות הבחירה ולא עצם יידוע בדבר ההטבות-א"מ) ולא מסר לנוסע כי הוא זכאי לבחור בין השבת התמורה לבין טיסה חלופית, אולם לא עולה טענה כי אילו היה הנוסע יודע על זכותו לבחור הוא היה בוחר חלופה אחרת מזו שהוצעה לו, אין מקום לפסיקת פיצויים לדוגמה..." ובהמשך "המשיבים טוענים כי המערערות לא הציעו להם את האפשרות לקבל בחזרה את תמורת הכרטיס שרכשו, במקום הטיסה החלופית, ולא הציגו בפניהם חלופות טיסה אחרות לישראל. אולם, באף אחד מהתצהירים שהוגשו מטעם המשיבים לא נטען כי אילו הייתה מוצעת חלופה של השבת התמורה היה המצהיר בוחר בה, ואף לא נאמר כי המצהיר לא היה מודע לכך שהוא זכאי לדרוש את השבת התמורה.... ספק רב אם כי מי מהמשיבים היה בוחר בהשבת התמורה. בנסיבות אלו, אנו סבורים כי הגם שהמערערות הפרו את חובת היידוע לפי סעיף 14 בחוק שירותי תעופה, אין לומר כי הן הפרו את סעיף 6(א)(2) בחוק. ממילא, אין מקום לפסוק בענייננו פיצויים לדוגמה" - בית המשפט המחוזי בעניין ארקיע אינטרנשונל קובע כי לקביעה שעל הנוסע להוכיח כי לו היה יודע שיש לו זכות בחירה והיה בוחר אחרת ממה שנבחר עבורו "לא הובאו לה סימוכין כלשהם בלשון החוק או בתכליתו. תימוכין כאלה גם לא מצאנו בהיסטוריה החקיקתית. החוק מחייב השבת תמורה או כרטיס טיסה חלופי, לפי בחירת הנוסע. משלא ניתנה למשיבים אפשרות הבחירה, לא קוימה ההוראה על פי לשונה, והייתה גם הייתה הצדקה לפסיקת פיצויים לדוגמה. אפשר, כי בקביעת שיעור הפיצוי, עשוי להיות משקל לשאלה האם וכיצד היה הנוסע מנצל את זכות הבחירה, אם כזו הייתה ניתנת לו" כשהנטל להוכיח זאת מוטל חברת התעופה.
עם זאת, בית המשפט בעניין קוקיה ציין כי "שאלה אחרת היא מה הדין כאשר המפעיל אינו מציע לנוסעים בחירה בין טיסה חלופית לבין השבת התמורה, אלא מציב פניהם את אחת האפשרויות כעובדה מוגמרת, והנוסע טוען, ומשכנע את בית המשפט בטענתו זו, שאילו ידע כי יש לו זכות בחירה הוא כנראה היה מנצל אותה ובוחר אחרת. במקרה כזה, עשויה לעלות טענה כי לא רק שהופרה חובת היידוע, אלא גם נשללה מהנוסע בפועל זכותו לבחור, וממילא מדובר בשלילה של ההטבה הקבועה בסעיף 6(א)(2) בחוק שירותי תעופה עצמה. טענה כזו לא נטענה בענייננו ועל כן איננו נדרשים להכריע בשאלה זו, ולפיכך נותיר אותה בצריך עיון" משהשאלה שנידונה היא האם עצם אי מתן זכות הבחירה מקנה זכות לפיצוי לדוגמא ולכך השיב בשלילה (אא"כ הנוסע היה משכנע כי היה מנצל את זכות הבחירה, או אז מדובר בשלילת הטבה המזכה בפיצוי לדוגמא), בעוד בית המשפט המחוזי בעניין ארקיע אינטרנשיונל השיב לכך בחיוב, גם ללא צורך בהוכחה כלשהי מצד הנוסע שהיה בוחר בהשבה כספית.
- מכל מקום, בעניינינו, לא היה חולק כי לא הוצעה אפשרות של השבת התמורה והנתבעת לא נתנה הסבר מדוע לא הוצע החזר כספי, וברי כי טענה כי הם מושתקים מלטעון כי עלו על הטיסה שעה שלא נאמר להם אלא מפנים אותם לאתר עם רכישת הכרטיס - אין בה משום הסבר ענייני. מקום בו הנטל הוא עליה, המסקנה המתבקשת היא כי הדבר נעשה "ביודעין", וזאת גם אם לא הוכח כי אכן נוסע היה טס למשל בטיסה מוקדמת (כאשר היא למעשה בהתנהלותה מנעה ממנו אפשרות להוכיח בזמן אמת מה היה בוחר) וספק רב אם לנוכח אופי הנסיעה היה נוסע בטיסה אחרת (ראו והשוו: תא 37570-04-22 ליאור בנורדרבסקי נ' ארקיע אינטשנשיונל (22.4.25) שעליו הוגש הערעור בע"א 70166-06-25 שבסוגיה זו נדחה).
אל מול זאת, גם בעניין קוקיה וגם בעניין ארקיע אינטרנשיונל, בתי המשפט המחוזי היו תמימי דעים כי הפרת חובת היידוע לפי סעיף 14 לחוק בנוגע להצגת זכויות הנוסע, כשלעצמה, אינה יכולה להקים עילה לפסיקת פיצויים לדוגמה. סעיף 11 אינו מפנה כלל לסעיף 14 כסעיף שהפרתו מאפשרת פסיקת פיצויים לדוגמה לפיו. אי מתן ההטבות עשוי לזכות בפיצויים לדוגמה, ולא הפרה של חובת היידוע על ההטבות. בעניינינו, כן התרשמתי כי ניתן יידוע ביחס להטבות אך לא ביחס להטבה זו, ונתתי דעתי לדברי מנהל התחנה בתצהירו עת העמיד בשורה אחת את החלופה של השבה כספית ביחס לטיסה חלופית אולם יוזכר שוב כי הוא לא ציין זאת בדו"ח בזמן אמת וגם לא בתיאור השתלשלות העניינים בעברית שהוגש כנספח צמוד לדו"ח אלא רק ביחס לטיסה חלופית כנגד טיסה חלופית אצל הנתבעת, ומעדותו ניכר כי הוא חוזר על המונח "השבה כספית" בהקשר של החזר הוצאות עבור שירותי הסיוע ומשכך לא מן הנמנע שהוא עצמו לא הבחין בין השניים.