דיון והכרעה
- לאחר עיון בערעור, בטענות המשלימות לערעור ובתשובות, מצאנו לדון בערעור בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ולהכריע בו על יסוד החומר שלפנינו. אקדים ראשית לאחרית ואומר כי הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להידחות.
חוק פיצויים לדוגמה
- תחילה, אזכיר כי עתירה נגד החוק נדחתה בעניין הרש"פ, ולכן יש לדחות טענות המבקשות לערער את היסודות עליהם ניצב החוק. בנסיבות אלה, עלינו להידרש במסגרת הדיונית הנוכחית רק לטענות הנוגעות לפרשנות סעיפי החוק ביחס לתחולתו ולאופן יישומו.
- אעמוד בתמציתיות על העקרונות שהותוו בפסיקה לעניין פרשנות חוקים, המורים כי זו תעשה בשלבים. תחילה, יש לבחון את לשון החקיקה אשר תוחמת את גדר הפרשנויות שהחוק יכול לשאת. ככל שהלשון מאפשרת יותר מפירוש אחד, יש לבחור מבין החלופות הקיימות את האפשרות שמגשימה באופן מיטבי את תכלית החוק. תכלית החוק מורכבת הן מהתכלית הסובייקטיבית - המטרות, הערכים והמדיניות שהמחוקק ביקש להגשים באמצעות החקיקה, אשר משתקפים בהיסטוריה החקיקתית; הן מהתכלית האובייקטיבית - המטרות, המדיניות, הערכים והעקרונות שאותם נועד להגשים כל דבר חקיקה בחברה דמוקרטית מודרנית (רע"א 67114-01-25 פלוני נ' אסעד, פסקאות 15-14 (22.12.2025); בג"ץ 5158/21 גורטלר נ' שר הרווחה, פסקאות 19-18 (28.12.2023); אהרון ברק פרשנות במשפט כרך שני - פרשנות החקיקה 81-80, 204-201 (1993) (להלן: ברק, פרשנות החקיקה)).
משעמדתי על דברים אלו, אפנה לטענות המערערים ולפרשנות החוק.
- תחולת החוק בזמן: הוראת סעיף 4 קובעת כי החוק יחול על תביעה שטרם התיישנה או שהייתה תלויה ועומדת ערב תחילתו של החוק. לשון החוק לעניין זה ברורה, והדברים אף עולים בקנה אחד מהתכלית הסובייקטיבית כפי שבאה לידי ביטוי בפרוטוקולי ועדת החוץ והביטחון. בכל הנוגע לתביעות שהוגשו זה מכבר, ניתן לפסוק פיצויים לדוגמה מכוח החוק כל עוד לא ניתן בעניינן פסק דין חלוט - בין אם נדחו בין אם התקבלו, וגם אם התיק עודנו תלוי ועומד בפני ערכאת הערעור (ראו גם: פרוטוקול 138 של ועדת החוץ והביטחון, הכנסת ה-25, 16 (22.1.2024) (להלן: פרוטוקול 138 של ועדת החוץ והביטחון)). בכל הנוגע לתביעות שטרם הוגשו, האפשרות לפסוק פיצויים לדוגמה מכוח החוק תלויה בדיני ההתיישנות, כאשר עילת התביעה היא מעשה הטרור (פרוטוקול 57 של ועדת החוץ והביטחון, הכנסת ה-25, 39 (11.7.2023) (להלן: פרוטוקול 57 של ועדת החוץ והביטחון)).
- המערערים סבורים כי העובדה שהחוק מאפשר לפסוק פיצויים לדוגמה גם ביחס למעשי טרור שאירעו שנים רבות קודם לחקיקתו, פירושה שהחוק פועל באופן רטרואקטיבי. עוד נטען כי תחולת החוק יוצרת הלכה למעשה עילת תביעה ועוולות חדשות "שלא כדין ושלא בצדק". תחילה יש להעמיד דברים על דיוקם. החוק לא מייצר עילת תביעה חדשה כנטען. כפי שעמדתי על כך לעיל, עילת התביעה הייתה ועודנה מעשה הטרור, וככל שעילת התביעה התיישנה הרי שלא ניתן להגיש תביעה חדשה יש מאין. אשר לטענת המערערים ביחס לתחולת החוק, שאלה זו התעוררה בעניין הרש"פ אולם השארתי את ההכרעה בה לעת מצוא (שם, בפסקה 17). דומה כי הגיעה העת להידרש לה ולהכריע בה.
- לפני שאדרש לדיון על תחולת החוק שלפנינו, אעמיד לנגד עינינו ההבחנות בין התחולות האפשריות השונות לחקיקה: "חוק רטרואקטיבי משנה כלפי עבר את מעמדה המשפטי של פעולה שנעשתה לפני כניסת החיקוק לתוקף. חוק רטרוספקטיבי משנה כלפי עתיד את ההשלכות המשפטיות של פעולה שנעשתה לפני כניסת החיקוק לתוקף. חוק פרוספקטיבי משנה כלפי עתיד את מעמדה המשפטי של פעולה שתיעשה אחרי כניסת החיקוק לתוקף" [הדגשות בקו תחתון במקור - י"ע] (בג"ץ 6971/11 איתנית מוצרי בניה בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (2.4.2013)). כמו כן, חוק יכול להיות בעל תחולה אקטיבית "אם הוא נועד לשנות, והלכה למעשה משנה, את האפקט המשפטי של מצב קיים" (עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765, 782 (1992) (להלן: עניין ארביב)). ככלל, תחולתו של חוק, על פי טבעו, צופה פני עתיד זולת אם נקבע אחרת (ראו סעיף 10(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1940). זאת מכיוון שהחוק נועד להסדיר יחסים בין בני אדם ולהכווין התנהגות, ותחולה למפרע פוגעת בעקרונות הצדק ובאינטרס ההסתמכות של הנוגעים לדבר (עוד על כך, ראו בג"ץ 5119/23 התנועה לטוהר המידות נ' הכנסת, פסקה 45 והאסמכתאות שם (26.10.2023)). נוכח האמור, וככל שניתן לפרש תחולתו של חוק בדרכים שונות, קיימת חזקה לפיה החוק צופה פני עתיד (עניין ארביב, בעמ' 776).
- ומהתם להכא. בעניין הרש"פ המדינה טענה כי החוק בעל תחולה אקטיבית מכיוון שהוא חל על מצבים עובדתיים הקיימים בהווה - תביעות תלויות ועומדות או תביעות שטרם הוגשו וטרם התיישנו הנוגעות למצב עובדתי קיים. אני סבור כי יש להסתכל על תחולת החוק בהתאם לנקודת ייחוס שונה. לא ביחס לתביעה המשפטית כי אם ביחס לעוולה. ואסביר. על מנת להיכנס בגדרי החוק ולהיות זכאים לפיצויים לדוגמה, נדרש להוכיח קיומם של: (1) מעשה טרור; (2) מותו של אדם או נכות צמיתה; (3) תגמול או אשרור מטעם המערערים. נוכח לשון סעיף 4 לחוק הקובעת כי החוק חל על תביעות תלויות ועומדות או על תביעות שטרם התיישנו, יתכנו מקרים, כמו המקרה שלפנינו, שבהם שלושת הרכיבים שלעיל התרחשו עוד קודם לכניסת החוק לתוקף. במובן זה, החוק "משנה לגבי העתיד את [...] התוצאות המשפטיות של [...] אירועים (מעשים או מחדלים) שנעשו או שהתרחשו לפני מועד כניסתו של החוק לתוקף" (עניין ארביב, בעמ' 777), ועל כן הוא רטרוספקטיבי.
ככלל, אין פגם כשלעצמו בקביעה כי החוק חל באופן רטרוספקטיבי, ודאי מקום שבו המחוקק גילה דעתו המפורשת לכך - "חופשי המחוקק הרגיל לקבוע במפורש כי חלותו בזמן של החוק היא רטרואקטיבית או רטרוספקטיבית" (עניין ארביב, בעמ' 775). זו הייתה גם עמדת גורמי המקצוע בדיונים בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת (ראו פרוטוקול 57 של ועדת החוץ והביטחון, בעמ' 39. למעשה, עיון בדיוני הוועדה מעלה כי נבחנה אפשרות להרחיב אף יותר את תחולת החוק (ראו פרוטוקול ישיבה 158 של הכנסת ה-25, 126 (11.3.2024) (להלן: פרוטוקול ישיבה 158 של הכנסת ה-25)). מלשונה הברורה של הוראת התחולה של החוק אני למד כי דעת המחוקק הייתה שאינטרס ההסתמכות של המערערים איננו ראוי להגנה במקרה זה. נזכיר כי תגמול טרור היה עבירה פלילית, ואשרור טרור היה עוולה נזיקית, עוד קודם לכניסת החוק לתוקף (פסקאות 38 ו-49 לעניין פלונים בהתאמה). לכן איני מוצא קושי אינהרנטי בקביעה כי לחוק תחולה רטרוספקטיבית. אשר לטענת המערערים כי התחולה הרטרוספקטיבית של החוק משפיעה גם על שינוי התגמול אצלם, לכך אדרש בהמשך.
- מעשה בית דין: המערערים עומדים על כך שבעניין פלונים נקבע כי אין לחייבם בפיצויים עונשיים מקום שבו הוטלה עליהם אחריות ישירה בגין מעשה טרור מכוח היותם גורם "מאשרר". משכך, המערערים גורסים כי בנסיבות תיק זה קיים מעשה בית דין לפיו יש לפסוק לחובתם פיצויים תרופתיים בלבד. איני סבור שיש ממש בטענה זו. אבאר.
המסגרת המשפטית שתחמה את קביעותינו בעניין פלונים הייתה פקודת הנזיקין, ותו לא. בתוך כך, נקבע כי ניתן להטיל על המערערים אחריות נזיקית אישית וישירה מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין, מכוח היותם "מאשררים". בהמשך לכך, נקבע כי הגם שמכוח אחריותם הם חבים בפיצוי הניזוקים פיצויים תרופתיים בגין הנזק שנגרם להם, לא ניתן לחייבם בפיצויים עונשיים, זאת נוכח ההנחה כי "הפיצוי העונשי הוא נטע זר בדיני הנזיקין. אין להרכיב נטע זר על נטע זר ולכן אין להרחיק לכת ולחייב את הרש"פ, כ'מאשררת' לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין, לשאת בתשלום פיצויים עונשיים" (פסקה 55 לפסק דיני). אשר על כן, הקביעה בעניין פלונים שלפיה אין לחייב את המערערים בפיצויים עונשיים תחומה למצב הנורמטיבי שעמד בפני בית משפט זה, בהינתן שמקור האחריות של המערערים בסעיף 12 לפקודת הנזיקין, ולא לנסיבות התיק הספציפי כפי שהמערערים מנסים לטעון.