ברם, מאז ניתן פסק הדין בעניין פלונים נחקק חוק פיצויים לדוגמה, אשר לא עמד לפני בית המשפט, והמסגרת המשפטית השתנתה. כעת ישנו מקור נורמטיבי חדש לפסיקת פיצויים שאינם תרופתיים. אדרבה. החוק נחקק כמענה לקביעה לפיה אין לחייב בפיצויים שאינם תרופתיים מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין - "בפסק הדין לא הוכרה הזכות לפיצויים לדוגמה לגבי מי שאחריותו נובעת אך ורק מאשרור מעשי טרור [...] הצעת החוק נועדה להסדיר את סוגיית קביעתם של פיצויים לדוגמה (המכונים 'פיצויים עונשיים') לקורבנות הטרור גם בתביעות נזיקין נגד מי שאחריותם נובעת מאשרור מעשי טרור" (דברי ההסבר להצעת חוק לפיצוי קורבנות טרור (פיצויים לדוגמה), התשפ"ג-2023, ה"ח 975, 142; ראו גם עניין הרש"פ, בפסקה 4 לפסק דיני). משכך, הקביעה שלפיה לא ניתן לחייב "מאשרר" לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין בפיצויים עונשיים תחומה למקורות הנורמטיביים שהיו באותה עת. מאז נוצר מקור נורמטיבי חדש, חיצוני לפקודת הנזיקין, הוא חוק פיצויים לדוגמה, המאפשר לחייב בפיצויים עונשיים בנסיבות מסוימות.
- נקבע זה מכבר כי שינוי באקלים המשפטי יש בו כדי לדחות בנסיבות מסוימות טענה למעשה בית דין (יששכר רוזן-צבי הרפורמה בסדר הדין האזרחי: מורה נבוכים 935 (מהדורה שלישית - דיגיטלית, 2025) (להלן: רוזן-צבי); ראו והשוו: ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, 99-98 (1997)). ביתר פירוט, יפים לעניינו דברים שנאמרו בע"א 475/84 הממונה על רכוש האויב נ' פרג'יון, פ"ד מג(2) 326, 332-331 (1989):
"לעניין זה אין לדעתי מעשה-בית-דין הנובע מפסק הדין שניתן בע"א 395/80. לפני בית המשפט שדן באותו עניין לא היה מונח סעיף 22א הנ"ל, שהוסף לחוק רק לאחר מתן פסק-דינו, ויש לראות את סעיף משנה 22א(א) כבעל תחולה רטרואקטיבית".
מכיוון שעניין לנו בתביעה תלויה ועומדת אשר החוק חל בעניינה, ונוכח השינוי במצב המשפטי, אין בידי לקבל טענה לקיומו של מעשה בית דין.
- למעלה מן הצורך, אציין כי אף מצאתי טעם בטענת המשיבים לפיה קביעה כי חל בענייננו מעשה בית דין תוביל לקיפוח של ניזוקי ארבעת הפיגועים שנידונו בעניין פלונים, ושלהם בלבד. כפי שעמדתי על כך לעיל, הוראת סעיף 4 לחוק קובעת כי הוא חל על כל תביעה תלויה ועומדת. איני סבור כי העובדה שהמשיבים במקרה דנן הגישו ערעור בשאלת אחריותם של המערערים והערעור נדון ביחס למצב המשפטי עובר לחקיקת חוק פיצויים לדוגמה, מהווה שוני רלוונטי בינם ובין ניזוקים אחרים אשר נפגעו ממעשי טרור ותביעתם תלויה ועומדת. נאמר זה מכבר כי תכליתו של כל חוק לקדם ולשמר את עקרון השוויון (ברק, פרשנות החקיקה, בעמ' 566); וכי "בין שתי אפשרויות פרשניות יש להעדיף את הפירוש המתיישב עם עקרון השיוויון על פני פרשנות שתפגע בו" (עע"ם 8223/07 היים נ' מועצה אזורית דרום השרון, פסקה 17 (26.6.2011)). משכך, לא קמה הצדקה להעדיף פרשנות המחילה באופן שונה את החוק, וקבלת טענת המערערים לקיומו של מעשה בית דין תוביל לתוצאה שאינה רצויה (רוזן-צבי, בעמ' 935).
- החזקה הקבועה בסעיף 2(ה) ושינוי מדיניות: המערערים טוענים כי לא ניתנה להם האפשרות להביא ראיות ולהוכיח כי החזקה לא חלה לגביהם. כנטען בערעור, ביום 10.2.2025 המצב החקיקתי אצל המערערים שוּנה כך שכיום חלף מדיניות התגמולים שהייתה נהוגה קיים "מנגנון תמיכה וסיוע סוציאלי הנשען על אמות מידה שעניינן מצב סוציואקונומי של הזכאים". בכך, לגישתם, יש כדי להוכיח שהחוק לא חל בעניינם. לעמדתם, משבית משפט קמא לא איפשר להם להביא ראיות כאמור, נפגעה זכות הטיעון שלהם. דעתי כדעת בית משפט קמא ואני סבור כי אין לקבל טענה זו ממספר טעמים.
- ראשית, החזקה הקבועה בסעיף 2(ה) כלל לא חלה בענייננו. סעיפים 2(א) ו-2(ב) מונים מספר חלופות לגורם אשר ניתן לחייבו בתשלום הפיצויים לדוגמה - (א) מבצע מעשה הטרור; (ב) מתגמל הטרור; (ג) מי שחבותו נקבעה לפי סעיפים 12 עד 14 לפקודת הנזיקין. החזקה שנקבעה בסעיף 2(ה) קובעת כך: "לעניין חוק זה, חזקה שהנתבע הוא מתגמל טרור [...] אם מדיניותו בדבר מתן תמורה בקשר למעשי טרור מיושמת בדרך של חקיקה ראשית, חקיקת משנה או מתן הנחיות לתשלום כספים לצורך זה". מלשון הוראת הסעיף עולה כי החזקה נוגעת אך לעניין חלופה ב שלעיל - מתגמל טרור. בענייננו, אחריות המערערים נקבעה מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין ולכן אנו נכנסים בגדרי חלופה ג, כך שלחזקה אין כל תחולה.
לעניין זה, המערערים טוענים כי "הדעת אינה סובלת כי החוק החדש יפעל לטובת צד אחד בלבד והתביעה תידון בהתבסס על קביעה בשאלת האחריות שניתנה לפי 'הדין הישן', ללא מתן אפשרות למערערים להוכיח כי החוק החדש אינו חל עליהם ולסתור את עצם הזכאות לפיצוי עונשי/לדוגמה" [הדגשה בקו תחתון במקור - י"ע]. אולם, יש להבחין בין השאלה מתי ניתן להטיל אחריות ובין השאלה אילו פיצויים ניתן לפסוק בהינתן אותה אחריות. בעניין פלונים נקבע כי ניתן להטיל על המערערים אחריות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין אולם אין לפסוק מכוחו פיצויים עונשיים. רוצה לומר: אחריות - כן; פיצויים שאינם תרופתיים - לא. במצב הדברים הנוכחי, חוק פיצויים לדוגמה קובע כי מרגע שנקבעה אחריות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין (אשר למותר לציין שעודנו בתוקף ואיננו "הדין הישן"), ניתן מעתה לפסוק גם פיצויים לדוגמה. רוצה לומר: אחריות - כן; פיצויים שאינם תרופתיים - כן. דהיינו, חוק פיצויים לדוגמה שינה את המצב הנורמטיבי אך ביחס לשאלת סוג הפיצויים שניתן לפסוק למערערים בגין אחריותם כ"מאשרר" לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין.
- שנית, גם אם אניח כי המערערים חבים בתשלום פיצויים לדוגמה מכוח חלופה ב, קרי בהיותם "מתגמל טרור". גם במצב דברים זה אין לנו צורך להידרש לחזקה. בהתאם להגדרה המנויה בסעיף 1 לחוק, מתגמל טרור הוא "מי שמעביר כספים בשל מעשה טרור לטובת מבצע מעשה הטרור או למי מטעמו". כלומר, ככל שקיימות ראיות קונקרטיות להעברת כספים בשל מעשה טרור ספציפי, די בכך כדי להקים חובת תשלום. עניינה של החזקה נוגע רק למצבים שבהם אין הוכחה קונקרטית להעברת כספים בשל מעשה טרור ספציפי. במקרים כאלו, החזקה קובעת כי די במדיניות תגמול הקבוע בחקיקה כדי להעביר את הנטל למתגמל הטרור להוכיח אחרת. אולם, משעה שבית משפט קמא קבע כי קיימים בענייננו ממצאי עובדה חלוטים לעניין העברת כספים במקרה הספציפי, די בכך כדי להיכנס בגדרי החוק ולחייב את המערערים בפיצויים לדוגמה.
- שלישית, והרבה למעלה מן הצורך, אף אם לא היו ראיות קונקרטיות להעברת כספים במקרה הספציפי; ואף אם אניח לטובת המערערים כי ביום 10.2.2025 אכן השתנתה מדיניותם באשר לתגמול מעשי טרור [ואיני נדרש כלל וכלל לתוכן החקיקה החדשה אולם אציין במאמר מוסגר כי גם ביחס לחקיקה הקודמת שבגינה הוטלה על המערערים אחריות בשל היותם "מאשררים" נטען כי מדובר במדיניות תשלום סוציאלית (ראו עניין פלונים, בפסקה 35)] - עדיין איני סבור כי יש בכך כדי לסייע בידי המערערים במקרה שלפנינו. אכן, לשון החוק קובעת כי מתגמל טרור הוא "מי שמעביר כספים", לשון הווה. משכך ניתן לטעון כי ככל שמדיניות העברת הכספים הופסקה ולא מועברים עוד כספים בפועל, בזמן הווה, הרי שהחזקה נסתרה והמערערים כבר לא נחשבים ל"מתגמל טרור" כמשמעותו בחוק [במאמר מוסגר יצוין כי נוסחם של סעיפים 2(א) ו-2(ב) להצעת החוק שהועברה לקריאה ראשונה השתמשו בלשון עבר ("מתגמל טרור, שהעביר תמורה בשל מעשה טרור"), והפיכת החוק למדבר בלשון הווה עשויה לחזק טענה זו אף יותר].
ברם, חלופת מתגמל הטרור אינה עומדת לבדה. לצידה קיימת החלופה של "מאשרר" מעשה הטרור לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין. עסקינן במעשה טרור שאירע עוד בשנת 2001, ואין חולק כי בתקופה שלאחריו מדיניות התגמולים של הרש"פ עבור מבצעי מעשי טרור ובני משפחתם הייתה בתוקף (מדיניות זו היא שעמדה בשנת 2019 בבסיס הקביעה בעניין פלונים כי המערערים חבים בפיצויים תרופתיים מכוח היותם "מאשררים"). ברי כי אין בכוחו של שינוי מדיניות אשר נחקק לאחר מעשה הטרור ולאחר שנים שבהן שולמו התגמולים כדי לשלול את תחולתה של חלופת ה"אשרור" מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין, שגם היא מקורה במדיניות התגמולים של המערערים, שכן "אחריותו של המאשרר בציר הזמן היא ביחס לעוולה שכבר נעשתה" [הדגשה הוספה - י"ע] (עניין פלונים, בפסקה 17). לכן, הטלת אחריות על המערערים בגין היותם "מאשררים" צופה פני עבר - מעשה טרור שכבר נעשה, תשלומים שכבר שולמו. בניגוד לכך, שינוי המדיניות איננו יכול לשנות מעשים שכבר נעשו ויש בו כדי להשליך על תחולתו של החוק רק במבט צופה פני עתיד, קרי ביחס לתביעות עתידיות, ונזכיר כי עילת התביעה היא מעשה הטרור - "ככל שהרשות הפלסטינית תחדל ממדיניותה זו, הדבר ישליך על קביעת אחריותה למעשי טרור בעתיד" (עניין הרש"פ, בפסקה 12). לעניין זה ראו לדוגמה גם את קביעותיהם של בתי המשפט המחוזיים: ת"א (מחוזי י-ם) 20975-06-24 פלוני נ' הרשות הפלסטינית, פסקה 29ג והאסמכתאות שם (19.1.2026); ת"א (מחוזי י-ם) 59138-06-23 פלונית נ' הרשות הפלסטינית, פסקה 15 והאסמכתאות שם (31.7.2025) (שניהם על ידי השופט א' דראל); ת"א (מחוזי י-ם) 57423-09-24 פלונית נ' הרשות הפלסטינית, פסקאות 26-25 (25.7.2025)); ת"א (מחוזי י-ם) 60931-09-24 פלונית נ' הרשות הפלסטינית, פסקאות 25-24 (29.7.2025); ת"א (מחוזי י-ם) 40726-08-22 פלוני נ' הרשות הפלסטינית, פסקאות 29-27 (6.8.2025) (שלושתם על ידי השופטת ח' מ' לומפ); ת"א 56301-10-21 פלוני נ' הרשות הפלסטינית, פסקאות 11 ו-20 (11.8.2025) (השופטת מ' אילני); ת"א (מחוזי ת"א) 104-01-21 פלונית נ' הרשות הפלסטינאית, פסקאות 21-20 (13.3.2025) (השופטת א' קלמן ברום).
- תחולת החוק על ניזוקים עקיפים: המערערים טוענים כי החוק לא מזכה ניזוק עקיף שכן הוא לא "נפגע ממעשה הטרור", וכי מדובר בהרחבה יתרה של תחולת החוק. אין בידי לקבל טענה זו. לטעמי הן לשון החוק הן תכליותיו מצביעים על כך שהוא חל על ניזוקים עקיפים כשם שהוא חל על ניזוקים ישירים.
- אשר ללשון החוק. סעיף 2(ב) קובע את הזכאות לקבלת פיצוי לדוגמה כך - "נפגע אדם ממעשה טרור ונגרמה לו נכות צמיתה". כבר ניתן להבחין כי הסעיף לא קובע מהי אותה נכות צמיתה המזכה בפיצוי לדוגמה והיא יכולה להיות פיזית או נפשית. זאת ועוד, הלשון "נפגע אדם" איננה מחייבת כי הנפגע ממעשה הטרור יהיה ניזוק ישיר. לפי הלכת אלסוחה, גם ניזוק עקיף נפגע כתוצאה ממעשה הטרור שהרי התנאים להכרה בו כניזוק עקיף הם, בין היתר, התרשמות ישירה מן האירוע המזיק וקרבה במקום ובזמן לאירוע המזיק (עוד על כך, ראו ע"א 3619/23 פלוני נ' הרשות הפלסטינית, פסקה 10 (20.8.2024) (להלן: עניין פלוני 3619/23)). דומני כי לשון הסעיף סובלת גם פירוש לפיו מי שנפגע ממעשה הטרור הוא הניזוק העקיף שכן קיים קשר סיבתי בין מעשה הטרור ובין נכותו הצמיתה.
- כאמור, לפי כללי הפרשנות, מקום שבו הלשון סובלת שתי פרשנויות, יש לבחור בפרשנות שמגשימה באופן מיטבי את תכלית החוק. פרשנות לפיה החוק חל גם על ניזוקים עקיפים מתיישבת עם התכלית הסובייקטיבית של החוק כפי שהיא משתקפת מדיוני הוועדה:
"המטרה בחוק הזה היא להתלבש על הדין הקיים, ככל שהוא חל על הסיטואציה, ולהוסיף עליו. אם היום לצורך הלכת אלסוחה נדרש רף מינימלי של 15% ומעלה, אז לגבי מי שצריך להוכיח עמידה בתנאים האלה, זה מה שיחול עליו" (פרוטוקול 157 של ועדת החוץ והביטחון, הכנסת ה-25, 34 (5.3.2024) (להלן: פרוטוקול 157 של ועדת החוץ והביטחון).