"אכן, חרף ההצדקות העיוניות הרבות לכך, עלולה להתעורר במקרים כדוגמת המקרה בו עסקינן תחושה לא נוחה, כאשר נפל פגם בהתנהלותו של פלוני שהתרשל בפעולותיו, או בהתנהלותו של אלמוני שהפר חוזה עם אחר, אולם לבסוף לא הוכח כי נגרם נזק, והרשלן או המפר יוצאים כמעט ללא פגע חרף התנהלותם. אולם זו המסגרת המשפטית בה אנו נמצאים, אלה הם דיני החיובים, ובהתאם להם ולרציונלים העומדים בבסיסם עלינו לפסוק. זאת, כמובן, למעט המקרים בהם המחוקק עצמו התיר פיצוי ללא הוכחת נזק (ראו למשל - סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; סעיף 6 לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998; סעיף 29א(ב)(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981)" (ראו:ע"א 4948/13 עו"ד הרכבי נ' אבני (נבו 15.3.2015), בפס' ג' לפסק דינו של השופט רובינשטיין).
האם הופרה חובת האמונים?
המסגרת הנורמטיבית
- חובת האמונים היא היסוד העיקרי של יחסי אמונאות. חובה זו מטילה על האמונאי לפעול לטובת הנהנה בהתמסרות מוחלטת, תוך הסגת כל עניין אישי או זר מפני עניינו של הנהנה. כפי שנפסק בע"א 817/79 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, לח(3) 253 , 278-279 (1984), "המשפט מטיל על בעל הכוח חובת אמון, ובכך הוא מסייע 'ליצור פיקוח ולהטיל ריסון על בעל הכח בהפעלתו של הכוח'". חובת האמון כוללת שני כללי התנהגות: איסור ניגוד עניינים וחובת גילוי מלא (ראו ס' 8(1) לחוק השליחות וס' 254(א)(4) לחוק החברות), אשר יוצרים יחדיו משטר משפטי מניעתי שנועד "למנוע את הרע בטרם יארע" (א. ברק, "ניגוד אינטרסים במילוי תפקיד", משפטים י 11, 12 (1980)). עוד הדין קובע שמשקיים חשש כי האמונאי הפר את חובותיו, הנטל עובר אל האמונאי להראות כיצד קיים את חיוביו בתום לב ובלא חשש להשפעה של ענין אחר, או לשאת באחריות למחדלו; זאת, אלא אם קיבל מן הנהנה הסכמה מיודעת ומלאה לפעול כפי שפעל. (ראו: עמיר ליכט "פשטידה אמריקאית - "בחינה מוגברת", "העברת הנטל" ומהות האמונאות" נקודה בסוף משפט (12.1.2017)).
00חובת אמונים כלפי בעלי המניות?
- 0ענייננו כאמור, אינו בטענת הפרת חובות האמון של הנתבעת כלפי החברה אלא כלפי התובעים, בעלי מניות בחברה, על כן יש לבחון מקדמית האם כלל חלה על הנתבעת חובת אמונים כלפיהם. בפרשת קוט, (ע"א 741/01 קוט נ' עיזבון איתן ז"ל, נז(4) 171 (2003)), נפסק שבנסיבות מסוימות, עשוי נושא משרה לחוב חובת אמון גם כלפי בעל מניות אינדיווידואלי, מקום שבו נוצרים יחסים מיוחדים המקימים חובה כזו, בין על בסיס הסכמי, בין על רקע יחסי שליחות ובין על רקע נסיבות אחרות, שמהן עולה כי נושאי המשרה בהתנהגותם נטלו אחריות כאמור, או מקום ששורת הצדק ועקרונות כלליים של תום לב מחייבים כי תקום אחריות כזו (ראו גם: יוסף גרוס, דירקטורים ונושאי משרה בעידן הממשל התאגידי, בעמ' 185).
- על הלכה זו נמתחה ביקורת בספרות (ראו: עמיר ליכט "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו - אימתי קמה חובת אמון כלפי בעל מניות ובכלל" נקודה בסוף משפט 26.12.2022) מושא הביקורת של פרופ' ליכט הם דבריה של השופטת פרוקצ'יה בעניין קוט, לפיהם:
"הוראות סעיף 96כז(ב) לפקודת החברות [כיום 254(ב) לחוק החברות] אינן משקפות מהפכה בהלכה הקיימת, ולא נקבע בהן עיקרון של חובת אמון כללית של מנהל כלפי בעל מניות אינדיווידואלי. עם זאת הן בבחינת פתח שניתן להחדיר דרכו, בזהירות ובהדרגה, עקרונות מתפתחים של הרחבת אחריות מנהל גם לגורמים אחרים שמחוץ לחברה, ובעלי מניות פרטיים בכלל זה. היות שהמשפט מכיר, ככלל, בעיקרון כי כוח לשלוט ברכוש של אחר מוליד מצדו אחריות וחובות אמון, מתבקשת במצבים מתאימים הרחבת האחריות כאמור גם לגורמים שמעבר לחברה תוך איזון ראוי בין חובה זו לבין הערך המרכזי בחובת האמון של הדירקטור - ההגנה על אינטרס החברה וטובתה" (ע"א 741/01 קוט נ' עיזבון ישעיהו איתן ז"ל, נז(4) 171 (2003), בסוף עמ' 183 לפסק דינה של כבוד השופטת פרוקצ'יה)