בפס"ד כץ אף נקבעו עקרונות אשר יש לפעול על פיהם, ובין היתר כי עצם הזכות לשכר הוא נושא שעליו עצמו ניתן להסכים וניתן להעבירו לבוררות, ובמסגרת עיכוב הליכים על בית הדין לבחון מהו העיקר ומהו הטפל והאם ניתן לפצל את הדיון; בענייננו, עיקר המחלוקת הוא על עצם הזכאות לשכר, משניתן פסק בורר בערעור ולפיו המבקש אינו זכאי לשכר, הרי שאין בית הדין נדרש לדון בשאלת הלנת השכר.
נזכיר כי בעניין כץ נדון ערעור על עיכוב הליכים ובשאלה היכן התביעה צריכה להתברר (בבית הדין לעבודה או במוסד לבוררות), ואף נפסק כי בעניין עיכוב הליכים, בית הדין יכול לפצל את ההליכים, להעביר להחלטת הבורר עניינים שלא מתחום המשפט המגן, ולהשאיר בביהעברת מקום דיון רק את הדיון בזכויות הקוגנטיות (ראה לעניין זה גם פס"ד דיין, פסקה 7, לפסק דינו של כבוד השופט ברק).
- לאור כל האמור לעיל, נכון לקבוע כי הזכאות לשכר העבודה בענייננו, אינה זכות קוגנטית והבורר היה מוסמך לדון בסכסוך בין הצדדים לעניין זה. משניתן פסק בורר לעניין הזכאות לשכר שהוא עיקר התביעה, הרי שמתייתר הדיון בדבר הסמכות לעניין הלנת השכר. לא נתעלם מחד, מכך שבתביעה לבורר - לא נטענה כלל הלנה, מחד ומאידך, צודקת הנתבעת והתיבה "שכר מולן" - לא נזכרה.
ביטול פסק בורר
- משקבענו כי הבורר היה מוסמך לדון בזכאות לשכר עבודתו של המבקש, יש לבחון האם הבקשה עומדת בקריטריונים שבחוק לביטול פסק הבוררות.
- סעיף 21 א (ג)(1) לחוק הבוררות קובע שאם ניצלו הצדדים את האפשרות לנהל הליך של ערעור במסגרת הבוררות, ניתן לתקוף את פסק הבורר בערעור ולבקש את ביטולו על בסיס העילות הבאות:
סעיף 24 (9)- במידה ופסק הבורר מנוגד לתקנת הציבור.
סעיף 24 (10) - במידה וקיימת עילה שעל פיה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד.
- סעיף 26(א) לחוק הבוררות קובע כי:
"בית המשפט רשאי לדחות בקשת ביטול על אף קיומה של אחת העילות האמורות בסעיף 24 אם היה סבור שלא נגרם עיוות דין".
- לאחר עיון בפסק הבוררות (הבורר שמעוני), לא מצאנו כי התקיימו התנאים לביטול פסק בורר. לא זו אף זו, שהפסק אינו מנוגד לתקנת הציבור ולא קיימת כל עילה לביטולו כפסק דין סופי, אלא אף לא נגרם כל עיוות דין.
פסק הבוררות מנומק, ראוי ונכון מבחינה עובדתית ומשפטית.
לא נוכל שלא להזכיר כי המבקש אף לא טען לקיומה של עילה כאמור, שבחוק הבוררות וממילא, לא הציג ראיות כלשהן, לטענות ביטול כאמור.