"ש. אתה יכול להראות בכל ההתנהלויות שהיו במהלך התיק, שפעם אחת אתה או עורך דינך פניתם לבורר ואמרתם - אתה לא מוסמך לדון בענין הזה וזה מחוץ לגדר הסמכות שלך?
ת. אם זה הגיע לבורר, אז כנראה שכן היה לו אפשרות לדון בזה, אבל אני חושב שזה היה שערורייתי לגמרי, שהוא טעה, שזה היה חד צדדי לגמרי נגדי הבורר הזה."
(פרוטוקול עמ' 3 ש' 22-25)
וכן:
"ש. היה איזה שהוא ענין במהלך הבוררות או בפסק הבוררות שהכותב כתב שהוא לא דן באיזה עילת תביעה שלך?
ת. הוא דן בהכל, אבל הוא טעה ברוב הדברים. זה פשוט היה חד צדדי."
(פרוטוקול עמ' 4 ש' 11-13)
- הלכה היא, כי בית המשפט אינו שם עצמו כערכאת ערעור על פסקי בוררות, ויגביל את ביקורתו השיפוטית אך לפן הפרוצדורלי של הליך הבוררות, על פי עילות הביטול המפורשות הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות. עוד נקבע בפסיקה, כי בית המשפט יפרש את עילות הביטול המנויות בחוק בצורה מצמצמת ודווקנית, זאת על מנת לקיים את תכליות הליך הבוררות וחוק הבוררות [ר' רשות ערעור אזרחי 113/87 חברת נתיבי איילון בערעור מיסים נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ, מה(5) 511 (1991); רשות ערעור אזרחי 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, נז (6) 605 (2003) (להלן - עניין גמליאלי); רשות ערעור אזרחי 5991/02 עופרה גוירצמן נ' רות פריד, נט(5) 1 (2004)].
כפי שנפסק בעניין גמליאלי לעיל:
"...התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני במגמה ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור ואין הוא אמור לבחון האם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נמנית עם עילות הביטול (אוטולנגי [21], בעמ' 425, 458-457; ערעור אזרחי 594/80 אליאב נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בערעור מיסים [7], בעמ' 547; ערעור אזרחי 393/79 סטלה שירות מכוניות בערעור מיסים נ' חברת נתיבי איילון בערעור מיסים [8], בעמ' 715). על אחת כמה וכמה אין הוא בוחן שאלות אלה מקום שהבורר משוחרר מן הדין המהותי ואף מסדרי הדין והראיות. בית-המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא - אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות - קיומו של הסכם בוררות בר-תוקף, מינוי בורר כדין, פסיקה בתוך גבולות הסמכות, שמירה על כללי צדק טבעי, עמידה באמות מידה של תקנת הציבור ועוד שורה של עניינים. גלישת הביקורת השיפוטית על פסק הבורר אל מעבר לעילות הביקורת הצרות כאמור מפרה את האיזון הראוי בין העצמאות וחופש הפעולה שהמחוקק ביקש לתת בידי מוסד הבוררות לבין אינטרס הציבור בקיום פיקוח שיפוטי צר בלבד על תקינותם של הליכי הבוררות."
- עוד הבהירה הפסיקה, כי טעות בפסק הבורר, בין עובדתית ובין משפטית, אינה נכללת בין עילות הביטול שנקבעו בחוק הבוררות, ואין לפרש את העילות הקיימות ככוללות עילה זו:
"בתחום הבוררות, תופעות של חריגה מסמכות בורר, או פעולת בורר ללא סמכות אינן כוללות בחובן טעות בפסק הבורר, בין טעות עובדתית, ובין טעות משפטית. המחוקק נמנע, במודע ובמכוון, מלכלול את עילת הטעות על פני הפסק בין עילות הביטול הסטטוטוריות, וסטה בכך ממצב הדברים שהיה קיים בעבר, טרם כניסתו לתוקף של החוק (דברי הסבר להצעת חוק הבוררות, תשכ"ז-1967, הצו חיפוש / צו כניסה 717 (תשכ"ז) 64, 70; ענין חביבאללה, שם). לאורך שנים, בלם בית המשפט בעקביות את הניסיון להפיח רוח חיים בטענת "הטעות על פני פסק הבוררות" כעילה לביטולו, שהועלתה חדשות לבקרים, בין במישרין ובין בעקיפין. ניסיונות כאלה נעשו, בין היתר, באמצעות שימוש בעילת הביטול בגין חריגה מסמכות עקב טעות, ולא עלו יפה (רשות ערעור אזרחי 113/87 חברת נתיבי איילון בערעור מיסים נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ, פד"י מה(5) 511 (1991) (להלן - ענין נתיבי איילון)).