...כל ה"מריבות" המדומיינות שטענו שהייתי מעורב בהן - אף אחד מהמעורבים שלא היו ולא נבראו לא הגיע לבית המשפט, ולא במקרה.
...והפרט הכי מעודד היה שהשופט שאל: מדוע האיגוד לא מאפשר לכל מי שרוצה להיכנס לעמותה" זה רק ירים את הענף, לא? התשובה שלהם: אנחנו שומרים על האינטרסים של האיגוד / לא רוצים פרובוקציות.
...כשאמרנו שאנחנו חושבים שהסיבות לזה אחרות, השופט ענה - אני רק נראה אהבל אני לא כזה באמת.
...ועכשיו אתם בעצמכם רק תשאלו שאלות ובואו כולם ותגישו מועמדות להירשם בעמותה כדי להשפיע".
ביום 1.8.2023, לאחר מעט יותר משבועיים מעת פרסום הפוסט האמור, ולדברי התובע, כ-12 שעות בלבד לפני פתיחת תחרות שבה אמור היה חניכו המתאמן תחת הדרכתו להתחרות בחניך של מנכ"ל הנתבעת, קיבל התובע, בשעות הערב, הודעה מן הנתבעת, הנושאת כותרת "הרחקה מתחרויות", ולפיה: "בישיבת אסיפה כללית לא מן המניין הוחלט כי לנוכח הפרסומים שהפצת לא רק, להשהות (כך, במקור) את נוכחותך בשטח המאמנים בתחרויות עד להודעה חדשה. כל אדם סביר יוכל להבין כי ההתקפלות (כך, במקור) שלך בפניו של בית המשפט ומשיכת התביעה היה רק כלפי חוץ אך כוונותיך נותרו כפי שהיו. במקביל, הורתה האסיפה הכללית כי תוגש כנגדך תביעת לשון הרע, ולא רק".
התובע סבור, כי החלטת הנתבעת התקבלה שלא כדין בניגוד לכללי מנהל תקין ולחובות הרובצות עליה כגוף דו מהותי, מונופוליסטי בתחומו. התובע עוד כי ההחלטה התקבלה מתוך שיקולים זרים, על מנת להכשיל אותו ואת חניכיו המתאמנים תחת הדרכתו והודע לו בכוונת מכוון שעות ספורות לפני תחילת התחרות האמורה, על מנת למנוע ממנו אפשרות לפנות אל בית המשפט בעתירה למתן סעד מתאים.
יצויין, כי בעקבות האמור, פנה התובע אל בית המשפט אשר נתן את פסק הדין בעניינו, בבקשה למתן סעד לפי פקודת ביזיון בית המשפט, אך הבקשה נדחתה, משנקבע, בין היתר, כי "...תכליתו של הליך הביזיון איננה ענישתית, לא מיועדים הסעדים הקבועים במסגרתו אלא למנוע הישנותה של ההפרה ולהבטיח ציות לה באופן הצופה פני עתיד...", וכאשר הסעד המבוקש לא נדרש לעניין "...תחרות עתידית קונקרטית...".
התובע טען בתביעתו בין היתר, כי הנתבעת אינה מוסמכת להטיל עליו עונשים, בהעדר תקנון הקובע כללים לענייני משמעת, שיפוט פנימי, כינון מוסדות שיפוט פנימיים, וסדרי הדין לדיון במסגרתם, בניגוד להוראת ס' 10(א) לחוק הספורט המורה להתקנת תקנונים, לרבות לעניינים אלה. עוד טען, כי הנתבעת הפרה את חובתה לקיים הליכי משמעת בלתי תלויים, בהחלטתה החד צדדית, אשר במסגרתה לא קוימו כללי הצדק הטבעי. לסברתו, פעלה הנתבעת בנדון גם בניסיון לפגוע בחופש העיסוק שלו.