טיבן ומהותן של ההתקשרויות בין העירייה לעורכי הדין
- ההתקשרויות בין העירייה ובין עורכי הדין הן מסוג חוזה יחס (relational contract) אשר להבדיל מ"חוזה בדיד" (discrete contract) או "חוזה עיסקה", נועד להסדיר מערכת יחסים ארוכת טווח על כל המורכבות הכרוכה בכך, בין היתר, בשל חוסר היכולת להביא בחשבון את נסיבותיו המשתנות והבלתי ידועות באותה נקודת זמן של כל אחד מן המקרים הפרטניים שעליהם נועד החוזה לחול. פרופ' גבריאלה שלו מציינת בהקשר זה כי "המודל של חוזי יחס מתאפיין בגמישות ובדינמיות של הקשר החוזי ובנכונות מוגברת של הצדדים לחוזה לנהוג בתום לב" (גבריאלה שלו דיני חוזים - החלק הכללי 104 (2005) (להלן: שלו, החלק הכללי). וראו גם ע"א 9946/01 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נח(1) 103, 117 (2003) (להלן: עניין אררט)). על מאפייניו של חוזה יחס עמד בית משפט זה ברע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עיזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145, 160 (1998) בציינו כי:
"חוזים אלה רגישים לקיומן של נסיבות עתידיות שלא הוסדרו במפורש בחוזה. הם מנסים ליצור במסגרתם שלהם איזון בין הצורך בוודאות וצפיות לבין הצורך בגמישות ויכולת הסתגלות לתנאים משתנים. איזון זה מושג על-ידי אמצעים מגוונים, ובהם קביעת מנגנונים לשינוי תנאי החוזה והשלמתם, קביעת אמות מידה לחלוקה הדדית של סיכונים וקביעת דרכים לפתרון מוסכם של מחלוקות תוך המשך קיום היחסים החוזיים (ראו: ע"א 554/83 "אתא" חברה לטקסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל, פ"ד מא(1) 282, 310 (1987); וכן I.R Macneil: Contracts Adjustment of Long-term Economic Relations Under Classical, Neoclassical and Relational Contract Law, 72 Nw. U. L. Rev. (1978) 854; I.R Macneil ‘The Many Futures of Contracts’ 47 S. Cal. L. Rev. (1974) 691)."
במקרה שלפנינו מדובר במערכות יחסים חוזיות שמרביתן נקשרו בין העירייה לבין עורכי הדין כבר בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת (הקשר החוזי עם בר החל בראשית שנות השמונים וגלעד הצטרף לקשר החוזי שנקשר בין העירייה ובין רוסטוביץ בתחילת שנות התשעים). בשל המאפיינים המייחדים אותם כחוזי יחס, ניתן היה לצפות כי מערכות יחסים אלה יעוגנו בהסכמים כתובים ומפורטים במסגרתם יסדירו הצדדים, בין היתר, את התנאים המקימים לעורכי הדין זכות לקבלת שכר טרחה בגין שירותי הגבייה הניתנים על-ידם בדרך של הגשת תביעה לערכאות ובדרך של הליכי הוצאה לפועל; את שיעור שכר הטרחה בקטגוריות שונות של מצבים משתנים ובין היתר באותם המקרים שבהם מבקשת העירייה להפחית מן החוב המגיע לה או לוותר עליו כליל; ולבסוף ניתן היה לצפות כי יפורט באותם הסכמים מנגנון מתאים המסדיר את סיום היחסים בין הצדדים על כל הכרוך בכך, לרבות בכל הנוגע למלאי התיקים "הפתוחים" והמשך הטיפול בהם וכן בכל הנוגע לתקופת ההודעה המוקדמת. ציפייה זו היא סבירה ביותר נוכח העובדה שמדובר כאמור במערכת יחסים ארוכת טווח. העדרם של הסכמים כתובים ומפורטים כאלה תמוה ובעייתי במיוחד נוכח העובדה כי עניין לנו ברשות שלטונית שהינה אחת הרשויות המקומיות הגדולות בארץ ובשירותי גבייה משפטיים שניתנו לה במשך עשרות שנים. העובדה כי לא היה בידי העירייה להציג ולו חוזה חתום אחד בינה ובין מי מעורכי הדין דנן, אינה מתיישבת עם סדרי מינהל תקינים והקשתה מאוד על הדיון שהרי מאליו מובן כי הסכמים כתובים ומפורטים המעגנים את מערכת יחסיה של העירייה עם עורכי הדין, אילו הוצגו כאלה, היה בהם כדי להקל על בירור המחלוקות ובהעדרם נדרשו שני המותבים שדנו בסכסוכים שבין העירייה לעורכי הדין לברר שאלות בסיסיות ובהן השאלה האם נקשר כלל הסכם כתוב בין הצדדים בשלב כלשהו ואם כן מה תוכנו. גורן, סלונימסקי ובר הכחישו כי הסכם כזה נקשר אי פעם ואילו רוסטוביץ אישר כי חתם בשנת 1993 על הסכם כתוב ובהגינותו אף הציג עותק מאותו הסכם כראיה בפני בית משפט קמא (מוצג ב' בכרך מוצגי העירייה), אם כי העלה טענות משפטיות באשר לתוקפו בהעדר חתימת העירייה עליו.