המחלוקת העיקרית שעלתה בין העירייה ובין גורן, סלונימסקי ובר נוגעת למנגנון התמורה שהוסכם ביניהם עבור שירותי הגבייה המשפטיים שהעניקו לעירייה והיא נסובה על השאלה האם, כטענת העירייה, הוסכם על מנגנון תמורה לפיו יהיו גורן, סלונימסקי ובר זכאים לשכר טרחה המותנה בגבייה שיבצעו בפועל, או שמא כטענתם זכאים הם לקבל מידי העירייה את סכום שכר הטרחה שייפסק לזכות העירייה בהליכים השונים (בבתי המשפט ובהוצאה לפועל), גם אם לא יצליחו לגבות את החוב הפסוק מידי החייב. כזכור, קבע בית משפט קמא בעניין זה כי מנגנון התמורה המוסכם שהתקיים בין העירייה ובין גורן, סלונימסקי ובר היה אותו מנגנון והוא הוסיף וקבע כי הוכח קיומו של נוהג לפיו אף שזכאותם של גורן, סלונימסקי ובר לשכר טרחה קמה בעת שזה נפסק על-ידי בית המשפט או ההוצאה לפועל (ובהעדר פסיקה הם זכאים לשכר הטרחה המינימאלי לפי תעריף לשכת עורכי הדין), הסכימו גורן, סלונימסקי ובר לדחות את מועד התשלום עד תחילת הגבייה בפועל מן החייב או עד לסגירת התיק על-ידי העירייה, וזאת בהתחשב בהיקף התיקים החדשים שהועברו לטיפולם מדי חודש. עוד קבע בית משפט קמא כי העירייה התחייבה לשאת בכל ההוצאות הנובעות מהטיפול המשפטי על-ידי עורכי הדין הנ"ל וליתן להם את סיוע הדרוש לביצוע הפעולות, לרבות איתור חייבים וביצוע חקירות. על מנגנון התמורה האמור למד בית המשפט מעדותם של גורן, סלונימסקי ובר וממכתבים שונים שצירפו השלושה מהם עולה כי כאשר ביקשה העירייה למחוק חוב למי מן החייבים פנתה היא אל גורן, סלונימסקי ובר, לפי העניין, וביקשה לדעת האם יהיו מוכנים לוותר על שכר טרחתם.
בערעורה מבקשת העירייה כי נתערב בממצאים אלו ונקבע שמנגנון התמורה עליו הוסכם בינה ובין גורן, סלונימסקי ובר היה זהה לזה שעליו הוסכם בינה ובין רוסטוביץ וגלעד, וכי שכר טרחתם שולם על פי המוסכם עימם רק מתוך הגבייה בפועל. על מנת לבסס את טענתה זו ביקשה העירייה, בין היתר, בבקשה השנייה להוספת ראיות בשלב הערעור להגיש את ההסכם משנת 1993 עליו חתם רוסטוביץ וכן את פרוטוקול חקירתו הנגדית של רוסטוביץ בהליך שהתנהל בעניינו. בקשה זו כמו הבקשה הראשונה להוספת ראיות בערעור, אף היא דינה להידחות. העובדה שרוסטוביץ חתם על ההסכם משנת 1993 וכן העובדה כי אישר בחקירתו הנגדית שמנגנון התמורה המוסכם בינו ובין העירייה היה מנגנון של שכר טרחה המותנה בגבייה בפועל, כל אלה אינם יכולים להועיל לעירייה, בוודאי לא בשלב הערעור, להוכחת גרסתה באשר למנגנון התמורה שהוסכם בינה ובין גורן, סלונימסקי ובר אותו היה עליה להוכיח בראיות הנוגעות ישירות לעורכי דין אלה. אף על פי כן ומן הטעמים שאפרט להלן, אני סבורה כי יש מקום להתערב בממצאיו של בית משפט קמא באשר למנגנון התמורה עליו הוסכם בין העירייה ובין גורן, סלונימסקי ובר. אכן, הלכה היא עימנו כי בית משפט שלערעור ימעט להתערב בממצאי עובדה ומהימנות, בשל היתרון הממשי שיש לערכאה הדיונית בעניינים אלה כערכאה השומעת ורואה את העדים והיכולה להתרשם מהם באופן ישיר ובלתי אמצעי (ראו: ע"א 5435/07 אבו ליל נ' נ.א.ע. מהנדסים בע"מ, פסקה ט (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 10.3.2009); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001)). עם זאת, להלכה זו נקבעו חריגים בהתקיים נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת למשל מקום שבו ממצאי העובדה אינם מעוגנים בחומר הראיות או מקום שבו הגרסה העובדתית שנתקבלה אינה מתיישבת עם מבחנים של היגיון ושכל ישר (ראו: ע"א 11968/04 ראובן פלד עבודות בנין בע"מ נ' בית הארחה - מעלה החמישה, פסקה 6 (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 24.8.2006); ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ, פסקה 3 (לא פורסם, [פורסם בנבו], 15.1.2004); ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל, נט(4) 625, 631 (2004); חמי בן נון הערעור האזרחי 243-236 (2004) (להלן: בן נון, הערעור האזרחי)). כמו כן וככל שהדבר נוגע למסקנות אותן הסיקה הערכאה הדיונית מן הממצאים העובדתיים שקבעה, אין לערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור (בן נון, הערעור האזרחי, 243-242).