עוד נסמך בית משפט קמא על עדותה של גב' שמחה טולדו, מנהלת מחלקת אכיפה באגף לגביית ארנונה ומים אשר עבדה עם גורן, סלונימסקי ובר לאורך השנים כמנהלת אזור וכן כרכזת (אחראית על שלושה אזורי גביה), בציינו כי היא העידה שהויתור מצד גורן, סלונימסקי ובר על שכר הטרחה נעשה מרצונם הטוב ולמרות שהם לא חייבים היו לוותר עליו. דא עקא, שקריאה כוללת של עדות הגב' טולדו מובילה למסקנה שונה. הגב' טולדו העידה כי "הם [גורן, סלונימסקי ובר] קיבלו שכ"ט רק על מה שגבינו. זה היה ההסכם, הם היו מאוד מרוצים לזה [כך במקור] גם" (פרוטוקול יום 14.10.2004, עמ' 101, שורות 2-1). ועוד העידה:
ש. הם לא היו חייבים לוותר על שכר שכ"ט.
ת. הם לא היו מה?
ש. חייבים לוותר על שכ"ט.
ת. הם לא היו חייבים, זה עניין אחר. אבל הם וותרו.
ש. אם הם רצו.
ת. בפועל הם וותרו. אני אומרת לך שהם וותרו.
ש. אבל הם לא היו חייבים.
ת. אני לא יודעת מה היה, כנראה שהם לא היו חייבים כי אני יודעת שהם וותרו.
ש. שאלתי אותך אם הם היו חייבים לוותר?
ת. אני לא יודעת.
ש. ... באיזו תקופה הם וותרו, כשהם קיבלו תיקים חדשים באותו זמן?
ת. כל הזמן הם וותרו (שם).
ובהמשך החקירה מודה הגב' טולדו כי היא אינה יודעת מה הייתה מסגרת ההתקשרות בין העירייה ובין גורן, סלונימסקי ובר. עדותו של ברזילי לפיה "התיקים החדשים" שהוזרמו לגורן, סלונימסקי ובר מדי חודש היו פיצוי בגין "התיקים הקשים" בהם לא ניתן היה לגבות את החוב, אף היא אינה תומכת בהכרח בטענתם של גורן, סלונימסקי ובר. מאמירה זו לא ניתן להבין האם כקביעת בית משפט קמא נדרש פיצוי זה בגין "תיקים קשים" כדי לתמרץ את גורן, סלונימסקי ובר לוותר על גביית שכר טרחתם לאחר שנפסק (ככל שהייתה להם זכאות לכך), או משום שבתיקים הקשים נדרשו הם להשקיע זמן ומאמץ, אף שהסיכוי לגבות את החוב בתיקים אלה (וכפועל יוצא מכך הסיכוי לקבל בהם שכר טרחה) היה נמוך.
- הנה כי כן, מן העדויות שהוצגו בבית משפט קמא אין לגזור את המסקנה אליה הגיע בית המשפט כי גורן, סלונימסקי ובר הרימו את הנטל המוטל עליהם והוכיחו את זכאותם לקבלת שכר הטרחה עם פסיקתו לטובת העירייה בערכאות או בלשכת ההוצאה לפועל. אדרבא, מחומר הראיות עולה כי לאורך השנים נהגה בין הצדדים פרקטיקה של תשלום שכר טרחה רק לאחר הגבייה בפועל מן החייבים ובהעדר גבייה לא קיבלו גורן, סלונימסקי ובר את שכר הטרחה הפסוק. תימוכין לכך שמנגנון התמורה המוסכם לפיו נהגו הצדדים היה מנגנון של שכר טרחה מותנה, ניתן למצוא גם בהערותיהם של גורן ובר למסמך משנת 1993 וכן בהערותיהם לטיוטה משנת 1998. טיוטות אלה יש להן ערך ראייתי מסוים בנסיבות המקרה דנן, אף שכאמור לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית משפט קמא לפיה לא נחתם חוזה כתוב בין העירייה ובין גורן, סלונימסקי ובר. מדובר בטיוטות שהוחלפו בין הצדדים במהלך המשא ומתן אותו ניהלו לאחר שכבר התקיימה ביניהם מערכת יחסים חוזית לאורך מספר שנים לא מבוטל וההערות שהעבירו גורן ובר לעירייה ביחס לאותן טיוטות יכולות על כן ללמד בהחלט על מה שהיה מוסכם בין הצדדים על פה עד אותו השלב. כך למשל העבירה בר ביום 24.3.1993 הערות למסמך משנת 1993, אך בין ההערות הרבות שהעבירה כאמור, לא נכללה כל התייחסות לעיקרון הקבוע בסעיף 8 של המסמך משנת 1993 (שנוסחו צוטט בפסקה 15 לעיל). בכך יש משום אינדיקציה לאומד דעתה של בר ביחס למנגנון התמורה המוסכם והוא הדין בהערות מיום 9.2.1998 שהעבירה בר לטיוטת החוזה משנת 1998, שם כותבת בר את הדברים הבאים: