בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו (ראו ע"א 136/92 ביניש-עדיאל-עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 124 (1993) (להלן: עניין ביניש-עדיאל)).
יחד עם זאת אין גישה זו מבטאת אלא חזקה פרשנית הניתנת לסתירה בראיות אם ניתן ללמוד מהן על כוונה שונה של הצדדים המתקשרים בחוזה הספציפי (ראו ע"א 4309/06 בשארה ורור בע"מ נ' גלידת ויטמן (1979) בע"מ, פסקה כ"ד (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 17.6.2008) (להלן: עניין בשארה ורור)). עוד ראוי לציין כי גם מקום שבו עומדת בעינה החזקה הפרשנית האמורה ויש בידי מי מן הצדדים לחוזה שאינו תחום בזמן הזכות להביאו לכלל סיום באופן חד צדדי, עליו לעשות כן בתום לב ובדרך מקובלת והשאלה אם כך נהג נגזרת בהכרח מנתוניו ומנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. הפרת החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במתן הודעה על סיום היחסים החוזיים בין עורך דין ללקוחו, עשויה לגרור במקרים מתאימים חיוב בתשלום פיצויי ציפייה (ראו: ע"א 8854/06 קורפו נ' סורוצקין, פסקאות 18-17 (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 20.3.2008) (להלן: עניין קורפו); ע"א 380/77 שלמה נ' יעקב, פ"ד לג(2), 103, 105 (1979) (להלן: עניין שלמה); שלו, החלק הכללי, 127-126)). ודוק - בעניין קורפו קבע בית המשפט אמות מידה קפדניות שעל הלקוח לעמוד בהן לצורך קיום חובת תום הלב המוטלת עליו בסיימו הסכם ארוך טווח שנקשר בינו ובין עורך דינו (ומותר להניח כי אמות מידה קפדניות לא פחות תיקבענה לעניין זה גם מקום שבו יבקש עורך הדין להביא הסכם כזה לכלל סיום). יש הסוברים כי אמות המידה שנקבעו בעניין קורפו, ובעיקר הסייג שנקבע שם בדבר קיום טעם מספיק לפרישה מן החוזה, אינן מהוות חלק מההלכה שנקבעה בעניין ביניש-עדיאל ויש בהן למעשה משום קביעת כלל חדש (ראו לעניין זה מיגל דויטש דיני חוזים מיוחדים כרך ראשון, 596-593 (2008) (להלן: דויטש, חוזים מיוחדים)). לטעמי אין מדובר בכלל חדש משום שלכתחילה אין לפרש את ההלכה שנפסקה בעניין ביניש-עדיאל כמתן היתר גורף ללקוח להשתחרר באופן חד צדדי מחוזה עם עורך דינו בהתעלם מתנאיו ודרישותיו של סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). כפי שכבר צוין, בהפעלת הזכות הנתונה לכל אחד מהצדדים לסיים באופן חד צדדי חוזים אשר לא נקצב מועד לסיומם, עליהם לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, ובעניין קורפו יצק בית משפט תוכן קונקרטי לעקרונות אלה וקבע כאמור אמות מידה קפדניות שעל הלקוח לעמוד בהן בהקשר זה על מנת שייחשב כמי שנהג בהגינות, בתום לב ובדרך מקובלת בעת שסיים באופן חד צדדי את ההתקשרות עם עורך דינו. מן הראוי להבחין בהקשר זה הבחן היטב בין התנהלות של עורך דין המהווה הפרה של תנאי החוזה בינו ובין הלקוח והמקימה ללקוח עילה לביטול החוזה בשל הפרתו ובין "סיבה מספקת" (ובכלל זה חוסר שביעות רצון מהטיפול המקצועי שאינו עולה כדי הפרת חוזה מצד עורך הדין), שקיומה נדרש על פי מבחנים של יושר והגינות, כדי שהלקוח יחשב כמי הביא את החוזה בינו ובין עורך דינו לכלל סיום בתום לב ובדרך מקובלת.