ניסיון לאתר את אומד דעתם האובייקטיבי של צדדים סבירים בנסיבות אלה מוביל אף הוא למסקנה דומה (ראו ברק, פרשנות החוזה, 191-190). נראה כי הכלל לפיו יכול צד לחוזה שאינו קצוב בזמן להביא לסיומו בהודעה חד צדדית ובלבד שיעשה כן בתום לב ובדרך מקובלת, אף מגשים במקרה דנן את תכלית ההסכם הקונקרטי בין העירייה לגורן, סלונימסקי ובר, שכן אין להניח שהעירייה התכוונה להיות קשורה בהסכם עם עורכי הדין הנ"ל לנצח בלא יכולת לשוב ולשקול את המשך ההתקשרות, בין היתר, בהתחשב בעלויות הכרוכות בו מבחינתה או בשל השתנות הנסיבות והתנאים הרלוונטיים לאותה התקשרות שיש בה כדי להשפיע על מכלול השיקולים שרשאית ואולי אף חייבת העירייה לשקול. משקבענו כי עמדה לעירייה הזכות לסיים באופן חד צדדי את החוזה עם רוסטוביץ וגלעד כמו גם עם גורן, סלונימסקי ובר יש להוסיף ולבחון האם עשתה כן כדין דהיינו בתום לב ובדרך מקובלת, בזוכרנו בהקשר זה את חובת ההגינות המוגברת המוטלת עליה כרשות ציבורית.
סיום ההתקשרות בין עורכי הדין ובין העירייה - האם כדין?
- בית משפט קמא קבע כממצא שבעובדה שהעירייה הייתה מרוצה מעבודתם של גורן, סלונימסקי ובר ואילו בעניינם של רוסטוביץ וגלעד קבע בית המשפט כי הטענה לפיה העירייה לא הייתה שבעת רצון מעבודתם של השניים איננה חלק מחזית המחלוקת (החלטה מיום 3.1.2007)). נראה, אפוא, כי חוסר שביעות רצון מן הטיפול (שאינו עולה כדי נסיבות של הפרה) לא הוא שעמד במקרה דנן ברקע הפסקת ההתקשרות בין העירייה לעורכי הדין. הסיבה לכך, כפי העולה ברורות מן הראיות שהוצגו, הייתה אכרזת המיסים (גבייה) שפורסמה ביום 16.3.2000 והחילה את פקודת המיסים (גביה) ואת מנגנון הגבייה המנהלי הקבוע בה על חובות לרשויות מקומיות. משמעותה של האכרזה האמורה היא כי מיום כניסתה לתוקף אין העירייה נדרשת עוד להגיש תביעות ולנקוט בהליכי הוצאה לפועל על פי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 לצורך גביית חובותיה ופתוחה בפניה הדרך לנקוט באמצעי גבייה מנהליים שפקודת המיסים (גבייה) מעמידה לרשותה. התפתחות זו היא ללא ספק שינוי נסיבות מהותי המצדיק מבחינת העירייה מהלך של בדיקה והיערכות מחדש בכל הנוגע לשירותי הגבייה אשר ניתנו לה עד אותה עת על-ידי עורכי הדין במתכונת הקודמת. למעשה, ניתן לומר כי העירייה כמי שאמונה על כספי הציבור לא זו בלבד שהייתה רשאית באותו שלב להיערך מחדש בכל נושא גביית החובות על-ידה אלא שהיה זה מחובתה לעשות כן כרשות ציבורית (ראו ע"א 5892/06 דואק נ' המועצה המקומית גדרה, פיסקה 6 (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 19.5.2009)). המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל היא כי התקיים במקרה דנן טעם מספיק המצדיק את סיום ההתקשרות עם עורכי הדין על-ידי העירייה וזאת גם על פי אמות המידה הקפדניות שנקבעו בעניין קורפו. אלא שבעשותה כן התנהלה העירייה בחוסר תום לב ושלא בדרך מקובלת עת בחרה שלא להודיע לעורכי הדין כי ברצונה להפסיק את ההתקשרות עימם ולהסב את הליכי הגבייה למתכונת מנהלית כאמור. תחת זאת בחרה לקדם הליכים אלה בלא ליידע על כך את עורכי הדין והותירה אותם בערפל ביחס לגורלם המקצועי. התנהלות כזו מצד העירייה אין בה תום לב ואין בה הגינות, בוודאי לא ברמה המוגברת הנדרשת מרשות ציבורית. בית המשפט המחוזי אשר דן בעניינם של גורן, סלונימסקי ובר עמד על כך בפסק דינו תוך ניתוח ממצה ומפורט של חומר הראיות ממנו עולה כי העירייה בחנה את האפשרות לעבור לשימוש בגבייה מנהלית עוד בשנת 1999 (ראו תצהירו של מרק עובדיה, שהחל לנהל את האגף לגביית ארנונה ומים בעיריית תל אביב-יפו בחודש פברואר 2000 (להלן: עובדיה) והמסמכים שצורפו אליו), אך גם לגרסת העירייה היא יידעה את גורן, סלונימסקי ובר על כוונתה להפסיק את ההתקשרות עימם ולחדול מהעברת תיקים חדשים אליהם, רק בפגישה מיום 10.4.2000 אותה יזמה העירייה עם משרדי עורכי הדין שהעניקו לה שירותי גבייה. על גרסה זו העיד עובדיה בשפה רפה באומרו: