- בעניינם של רוסטוביץ וגלעד דחה בית המשפט המחוזי טענות אלה בקובעו כי רוסטוביץ וגלעד לא הצליחו להוכיח שהעירייה סירבה לשתף עימם פעולה ולממן את הוצאות הגבייה הישירות בהתייחס למלאי הקיים שנותר בידם. בהקשר זה קבע בית המשפט כי רוסטוביץ וגלעד לא הצביעו על מקרים ספציפיים שבהם סוכלה פעילות גביה ספציפית בה היו הם מעוניינים לנקוט, בשל סירובה של העירייה לממן פעילות זו. כמו כן קבע בית המשפט כי לא היה בפיו של רוסטוביץ כל הסבר לגרסת העירייה, אשר נתמכה ברשימת חקירות שאושרו, לפיה בתקופה הנטענת אושרו למשרדם חקירות על-ידי העירייה. רוסטוביץ וגלעד אכן לא הציגו מסמך כלשהו המעיד כי ניסו לפנות לעירייה בדרישה לבצע חקירות של חייבים ונענו בשלילה. בנסיבות אלה לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו זו של בית משפט קמא.
אשר לגורן, סלונימסקי ובר הגיע בית משפט קמא למסקנה שונה בקובעו כי מחומר הראיות שהוצג בפניו עולה שניתנה על-ידי העירייה כבר בחודש פברואר 2000 הנחיה גורפת אשר לא הובאה לידיעת עורכי הדין, שלא לאשר ביצוע חקירות (ראו למשל: מכתב מיום 21.2.2000 ששלחה העירייה לבר; וכן מזכר פנימי מיום 5.11.2000). בתצהירו ובחקירתו הסביר עובדיה כי ככל שניתנו הנחיות כלליות לעניין אישור חקירות בתיקים התלויים ועומדים, נועדו אלה כדי להדק את הפיקוח על קיומן, משום שבחלק מן התיקים התגלה אי סדר ונתקבלו דרישות רבות לחקירות מיותרות. הסבר זה אשר בעיני איננו בלתי מתקבל על הדעת, נדחה על-ידי בית המשפט קמא. כמו כן דחה בית משפט קמא את טענת העירייה שההתראה מצד עורכי הדין על כוונתם לנקוט נגדה בהליכים משפטיים ונקיטת הליכים אלה על-ידם בפועל, הובילו להידוק הפיקוח על אישור חקירות. דומני כי בכך שגה בית משפט קמא. זאת משום שהעירייה הציגה גם בעניינם של גורן, סלונימסקי ובר רשימה ארוכה ומפורטת של חקירות שאושרו ונשלחו אליהם בין השנים 2002-1998 ובהן נכללות גם השנים הרלוונטיות לענייננו, דהיינו השנים שבהן הוחלט בעירייה על סיום ההתקשרות עם עורכי הדין והשנים שלאחר הגשת התביעות על-ידם נגד העירייה (ראו הרשימה המצורפת כנספח ה' לתצהיר עובדיה, מוצג ח' לכרך מוצגי העירייה). רשימה זו סותרת את טענתה של בר כי לא נשלחו אליה חקירות כלל באותה תקופה, אך מוצג זה לא מצא כל ביטוי בפסק דינו של בית משפט קמא שקבע, כאמור, כי החקירות הופסקו כליל בתקופה הרלוונטית. כמו כן לא ניתן ביטוי בפסק דינו של בית משפט קמא לעדותו של גורן לפיה קיבל חקירות גם בתקופה הרלוונטית, אך לדבריו הייתה התדרדרות במובן זה שככל שחקירות אכן התקבלו הן נשלחו באיחור רב ועל כן לא היו אפקטיביות (ראו פרוטוקול יום 11.12.2003, עמ' 45, שורות 27-26). הטענה שהעלו גורן, סלונימסקי ובר בהקשר זה מצריכה הוכחה של קשר סיבתי בין חוסר היכולת לגבות ובין אי העברת חקירות או העברתן באיחור לאחר שנדרשו. דא עקא, גורן, סלונימסקי או בר לא הוכיחו קשר סיבתי כזה משום שלא הוכיחו דרישה לחקירה ספציפית שלא נענתה או נענתה באיחור וכן לא הוכיחו, ובכך עיקר, כי עקב אי ההיענות לאותה דרישה לא ניתן היה לגבות את החוב. נוכח רשימת החקירות שהוצגה על-ידי העירייה, המתייחסת בין היתר לשנים הרלוונטיות, לרבות השנים שלאחר הגשת התביעות על-ידי עורכי הדין (2002-2000), יש בחסר הראייתי הנזכר לעיל כדי להצדיק בעיני מסקנה הפוכה מזו שאליה הגיע בית משפט קמא, בייחוד בהתחשב בכך שנטל ההוכחה בעניין זה מוטל על גורן, סלונימסקי ובר. הנה כי כן, בניגוד לבית משפט קמא אני סבורה כי גורן, סלונימסקי ובר לא הוכיחו שהעירייה לא שיתפה עימם פעולה בשנים הרלוונטיות בכל הנוגע לקיום חקירות.