רוסטוביץ וגלעד לא השלימו עם פסק הדין שניתן בעניינם ומכאן שני הערעורים שהגישו.
טענות הצדדים
ערעור העירייה (ע"א 9784/05)
- ערעור העירייה מכוון כלפי קביעותיו העובדתיות ומסקנותיו המשפטיות של בית משפט קמא בעניינם של גורן, סלונימסקי ובר. לגישת העירייה הסעד אותו פסק בית משפט קמא לגורן, סלונימסקי ובר שקול לפסיקת פיצוי בגובה 60 שנות רווח שהינו בלתי סביר בעליל. כמוכן, מצביעה העירייה על שלוש שגיאות בפסק הדין שלגישתה הן "שגיאות על פני הפסק": (1) אי ישום הכלל בדבר הגבלתו של הסכום המרבי שניתן לפסוק בכל רכיב ורכיב של התביעה לשיעור היחסי בו הוקטן בפועל, משיקולי אגרה, הסכום הכולל של התביעה; (2) אי הפחתת מלוא הסכומים המעוכבים על-ידי גורן, סלונימסקי ובר מסכום הפיצוי שנפסק לטובתם, בשל חישוב שגוי שערך בית המשפט בהקשר זה בהפחיתו סכומים אלה ממלוא שכר הטרחה הפסוק, טרם שחצה את סכום שכר הטרחה לשניים בשל קביעתו כי עורכי הדין הנ"ל אינם זכאים בנסיבות העניין למלוא שכר הטרחה הפסוק. זאת ועוד בית המשפט לא כלל בסכומים שקוזזו כאמור כספים שגבו גורן, סלונימסקי ובר לאחר הגשת תצהיריהם; (3) חיוב העירייה לשלם לגורן, סלונימסקי ובר מחצית משכר הטרחה הפסוק בצירוף ריבית פיגורים הנוהגת בהוצאה לפועל, בהתאמה לריבית בה חויבו החייבים בתיקי הארנונה כלפי העירייה.
העירייה מוסיפה ומעלה שורה של טענות כנגד פסק הדין בעניינם של גורן, סלונימסקי ובר, ובראשן הטענה כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו ששכר הטרחה על פי ההתקשרות בינה ובין עורכי הדין הנ"ל לא הותנה בגבייה בפועל, ולטעמה העלאת טענה זו על-ידי עורכי הדין הנ"ל הייתה בבחינת הרחבת חזית אסורה מצידם. העירייה הדגישה בהקשר זה כי במכתב הדרישה שקדם להגשת התביעה ואף בכתב התביעה עצמו לא עתרו גורן, סלונימסקי ובר לשכר טרחה פסוק במנותק משאלת גבייתו. הם עתרו לסעד של אכיפה כסעד עיקרי, ממנו התעלם בית המשפט כליל בפסק דינו ואת העילה הכספית החלופית ביססו על הטענה כי העירייה סיכלה את סיכויי הגבייה בכך שהפסיקה לממן חקירות, איתור חייבים ואגרות. לעניין זה טוענת העירייה כי לא הוכח קשר סיבתי בין אי גביית שכר הטרחה ב"תיקים הפתוחים" ובין סירובה להמשיך ולאשר קיום חקירות ותשלום אגרות ועוד היא טוענת כי בחלק מן "התיקים הפתוחים" נפסק שכר טרחה לפני למעלה משבע שנים ועל כן חלה התיישנות לגבי התביעה ככל שהיא מתייחסת לתיקים אלה. אשר להתקשרות בינה ובין גורן, סלונימסקי ובר טוענת העירייה כי בניגוד למה שקבע בית המשפט המחוזי נקשר בין הצדדים הסכם בכתב בשנת 1993 המעגן את זכאותם של גורן, סלונימסקי ובר לשכר טרחה מתוך הגביה בפועל בלבד (להלן: המסמך משנת 1993), ולגישתה קיומו של הסכם כתוב כאמור שומט את כל הבסיס תחת פסק דינו של בית משפט קמא. לחלופין, טוענת העירייה כי גם אם תיוותר על כנה קביעתו של בית המשפט בדבר העדר הסכם כתוב בין הצדדים, שגה בית המשפט בקובעו כי יש ללמוד על מתכונת ההתקשרות אך ורק מן "הפרקטיקה הפרטית" בין הצדדים ובהתעלמו מן הראיות שהוצגו בפניו הנוגעות למשא ומתן ביניהם (לרבות הערות שהעבירו המשיבים לטיוטות של הסכמים שהוחלפו בין הצדדים); לנסיבות ההתקשרות; לפרקטיקה שהעירייה נהגה בה לגבי עורכי דין נוספים שנתנו לה שירותי גבייה וכן לנוהג המקובל בשוק בהקשר זה. לטענת העירייה, היה על בית המשפט המחוזי לפרש את ההסכם על פה שלפי קביעתו נקשר בין הצדדים ותחת זאת הורה על השלמת החסר בו מכוח סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), בלא שאיש מן הצדדים טען לחסר כזה. העירייה מוסיפה וטוענת כי מכל מקום, "הפרקטיקה הפרטית" בין הצדדים שלפיה ביקש בית המשפט להשלים את ההסכם תומכת אף היא בגרסת העירייה ומלמדת כי לאורך השנים שולם שכר הטרחה לגורן, סלונימסקי ובר מתוך הגבייה בפועל. עוד טוענת העירייה כי בנסיבות אלה לא היה מקום לפסוק לגורן, סלונימסקי ובר מחצית מסכום שכר הטרחה הפסוק ובוודאי שלא היה מקום לעשות כן בהתבסס על הדין העברי, והיא מוסיפה וטוענת כי הפסקת התקשרות בין לקוח לעורך-דינו עשויה לזכות את עורך הדין בשכר ראוי, אך זכאות לשכר ראוי כאמור לא הוכחה על-ידי גורן, סלונימסקי ובר במקרה דנן. העירייה קובלת על כך שבית המשפט המחוזי לא איפשר לה לזמן עדים נוספים מתיקים שהיא מנהלת מול עורכי דין חיצוניים אחרים והיא מוסיפה וטוענת כי מכל מקום הרשימות שהציגו גורן, סלונימסקי ובר באשר לתיקים התלויים ועומדים ובאשר לשכר הטרחה שנפסק בהם, אינן יכולות לשמש בסיס לחישוב שכר הטרחה המגיע להם ואין הן מהוות תחליף להוכחת שכר הטרחה שנפסק בכל אחד מאותם התיקים. לבסוף טוענת העירייה כי ברשימות שהוצגו נכללים תיקים אשר סיכויי הגבייה בהם אפסיים ומשכך אין כל הצדקה לחייב את העירייה לשלם לעורכי הדין הנ"ל את שכר הטרחה שנפסק לזכותה באותם תיקים.