- גורן, סלונימסקי ובר טוענים מצידם כי טענות העירייה בהיבט העובדתי נדונו בבית משפט קמא והוכרעו על יסוד הראיות שהוצגו שם. כך לטענתם הוכרעה המחלוקת בין הצדדים ביחס לשאלת קיומו או העדרו של חוזה בכתב, וכן ביחס לפרקטיקה שנהגה ביניהם לאורך השנים וביחס להפרת ההסכם על-ידי העירייה. גורן, סלונימסקי ובר מוסיפים וטוענים כי כל שפסק להם בית משפט קמא הוא שכר הטרחה המינימאלי על פי תעריף לשכת עורכי הדין, אשר בהתאם לו נפסק לטובת העירייה שכר הטרחה בתיקים "הפתוחים". לגישתם, טענת העירייה כי משמעות פסק דינו של בית משפט קמא היא פסיקת סכום השווה ל-60 שנות עבודה נוספות על פי נתוני הכנסתם, אינה אלא מניפולציה חשבונאית. זאת משום שהעירייה ביססה את טענתה זו על נתון המשקף רווח ולא על נתוני הכנסה וכן משום ששנת 1999 הוכחה לטענתם כשנת ההפרה והרווח באותה שנה (עליה ביסס בית המשפט המחוזי את חישוביו) היה נמוך לעומת שנים רגילות. גורן, סלונימסקי ובר מוסיפים וטוענים כי אין ממש בטענת העירייה באשר להפחתה היחסית כביכול לפיה יש לחשב כל אחד מרכיבי הפיצוי בהתאמה להפחתת הסעד הכולל בשל שיקולי אגרה. לגישתם, הכלל לעניין זה הוא כי התובע אינו יכול לזכות בסעד כולל הגבוה מזה שבגינו שילם אגרה, זאת ותו לא. ועוד הם טוענים כי מדובר בטענה כבושה המועלית לראשונה בשלב הערעור ודי בכך על מנת לדחותה, מה גם שהפחתת סכום התביעה משיקולי אגרה והתוצאות הנובעות מכך לעניין החוב הפסוק הם עניין למדינה לענות בו, כמי שמופקדת על נושא האגרות ולעירייה אין מעמד בכך. אשר לחישוב הקיזוז של הכספים המעוכבים בידיהם, סבורים גורן, סלונימסקי ובר כי החישוב נעשה כדין ואין להתערב בו ובאשר לסכומים שנגבו על-ידם לאחר הגשת התצהירים הם טוענים כי סכומים אלה נגבו בזכות פעולות נוספות שעשו ולפיכך אין להפחיתו ממחצית שכר הטרחה הפסוק שבו חויבה העירייה. אשר לריבית פיגורים טוענים גורן, סלונימסקי ובר כי הטרוניה שמעלה העירייה בעניין זה מהווה הרחבת חזית ומכל מקום צדק בית המשפט לשיטתם בכך שחייב את העירייה לשלם להם ריבית פיגורים בהתאמה לשיעורי הריבית שהוטלו על החייבים כלפי העירייה. זאת משום שהעירייה "נהנתה" מאי תשלום שכר טרחתם במשך תקופה ארוכה וכן משום שהיא עתידה לגבות את מלוא השכר הפסוק, כולל מרכיבי הריבית וההצמדה מן החייבים, ובנסיבות אלה אי חיוב העירייה בתשלום ריבית הפיגורים מאפשר לה, כלשונם "לעשות רווח כפול או משולש תוך קיפוח עוה"ד". גורן, סלונימסקי ובר מוסיפים וטוענים כי בית המשפט קיבל את רשימות התיקים "הפתוחים" שהוצגו על-ידם כמהימנות וקבילות ובממצא זה אין מקום להתערב. עוד הם טוענים כי צדק בית המשפט בדחותו את בקשת העירייה לזמן עדים נוספים מטעמה, נוכח האיחור בהעלאת הבקשה בעניין זה כמו גם האיחור בהעלאת טענת ההתיישנות שהוליך בצדק לדחייתה. לבסוף טוענים גורן, סלונימסקי ובר כי בניגוד לנטען על-ידה, העירייה לא הסכימה להמשיך בהתקשרות עימם וכל שהייתה מוכנה לו הוא לאפשר להם לסיים את הטיפול בתיקים הפתוחים, בלא להעביר להם תיקים חדשים. בנסיבות אלה וכן נוכח הזמן שחלף מאז הפסקת ההתקשרות על-ידי העירייה, נזנח על-ידם סעד האכיפה אותו בוחרת העירייה מטעמיה לכנות כ"סעד העיקרי" בתביעה.