סעיף 330 לפקודת העיריות פוטר נישום המחזיק בנכס שאינו ראוי לשימוש מתשלום ארנונה, וזו לשונו:
נהרס בנין שמשתלמת עליו ארנונה לפי הוראות הפקודה, או שניזק במידה שאי-אפשר לשבת בו, ואין יושבים בו, ימסור מחזיק הבנין לעיריה הודעה על כך בכתב, ועם מסירת ההודעה לא יהיה חייב בשיעורי-ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו של מחזיק בשיעורי הארנונה שהגיע זמן-פרעונם לפני מסירת ההודעה.
עינינו הרואות, כי על מנת שנישום יזכה בפטור לפי סעיף 330 לפקודה צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים: הנכס מושא השומה נהרס או ניזוק במידה שאי אפשר לשבת בו; אין יושבים בו בפועל; והמחזיק בנכס מסר לעירייה הודעה על כך בכתב. באופן כללי, אין לקבל את הטענה כי מסירת ההודעה אינה מהותית לשם תחולת הפטור, שכן נקודת המוצא היא הפוכה דווקא:
"פטור שניתן לנישום בהתאם לסעיף 330 חל על חיובים המתהווים לאחר מועד מסירת ההודעה (היא כמובן הודעה מפורטת ומבוססת), ואין בו כדי לפטור את הנישום מחיובים שנתהוו לפני מועד המסירה. תכליתה של ההוראה שבסיפא היא להבטיח שהנישום יעמוד בנטל ההודעה שמוטל עליו ברישא – וזאת על מנת להקל על העירייה בתהליך הגבייה של הארנונה ולמנוע מצב שבו תצטרך העירייה לעמוד בעצמה על מצבו של כל נכס ונכס המצוי בתחומה" (ע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' לוי, פס' 30 לפסק דינו של המשנה לנשיא א' ריבלין ([פורסם בנבו], 21.8.2012)).
גם אם נניח כי ייתכנו מקרים בהם לרשות מקומית תהיה ידיעה פוזיטיבית שנכס כלשהו בתחומה אינו ראוי לשימוש, שאז ניתן יהיה להקל בדרישת ההודעה ולא לפרשה בדווקנות (ראו: רוסטוביץ, ספר ראשון, בעמ' 595), הרי שלא מצאתי כי המקרה שבפניי נמנה עם אותם מקרים. אכן, השיפוץ שהחלה בו המערערת מקורו בבקשת העירייה להתאים את חזית המבנה לחזיתם של "מגדלי אביב" הסמוכים. עם זאת, לא נטען בפניי כי העירייה הכתיבה למערערת לוח זמנים כלשהו לביצוע התאמת חזית הבניין, וברי כי המערערת היא שבחרה את מועדי שיפוץ המבנה. במצב דברים זה, קשה להעלות על הדעת כי חובה על העירייה לדעת בכל זמן נתון אם כל הנכסים בתחומה ראויים לשימוש אם לאו, והאחריות למשלוח הודעה כאמור בסעיף 330 לפקודת העיריות חלה על המחזיק בנכס.
- יצוין, כי גם לאחר מסירת מועד ההודעה לפי סעיף 330 לפקודת העיריות נותרו תקופות במחלוקת בין הצדדים, שבהן העירייה טוענת כי הנכס היה ראוי לשימוש ואילו המערערת טוענת שהבניין היה בלתי ראוי לשימוש, ומכאן שגם בגין תקופות אלה מגיע לה פטור. לא מצאתי כי יש מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא בעניין מועדי הפטור שבמחלוקת. בית המשפט קבע כי החלטת העירייה בנוגע למועדי הפטור הינה סבירה ולא מצא להתערב בה, שכן היא התבססה על דו"חות ביקורת של פקחים שביקרו במקום ואשר נתמכו בתצהירים. דו"חות אלה תיעדו את מצב הבניין בזמן אמת תוך פירוט אילו קומות מצויות בשיפוץ, כאשר לחלק מהדו"חות אף צורפו תמונות שצילמו הפקחים (נספח י' לתיק המוצגים מטעם המערערת). על אף שבית המשפט לעניינים מנהליים איפשר למערערת להגיש ראיות לסתור את האמור בדו"חות הללו, נקבע שטענותיה של המערערת ביחס למועדי תחולת הפטור נטענו בעלמא, בלי פירוט מספק באשר למועדים המדויקים שבהם פונה הנכס משוכריו ושבהם הוא נהרס ושופץ, וללא תמונות שיכלו לסייע להוכחת טענותיה. כל שהגישה המערערת הוא היתר הבנייה שניתן לה לשיפוץ הבניין וכן מספר קבלות שחלקן אינן מפורטות ואשר לא ניתן ללמוד מהן אודות מצב הנכס בזמן אמת (נספח ב' לעתירה המנהלית ונספח ז' לתיק המוצגים מטעם המערערת). משכך, נקבע כי המערערת כשלה לעמוד בנטל להראות כי הנכס שברשותה היה נכס בלתי ראוי לשימוש ביחס לתקופות שבהן החליטה העירייה שלא לתת את הפטור. התרשמתי שקביעותיו של בית משפט קמא התבססו על חומר הראיות שפרשו בפניו הצדדים. נקודת המוצא היא שערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הראשונה, אלא אם מדובר בממצאים מופרכים על פניהם או שנפל בהם פגם היורד לשורש העניין, והדברים ידועים (ראו למשל: ע"א 78/84 עיזבון המנוח חג' קאסם אחמד סווילם נ' אלג'ילאני, פ"ד מב(2) 142, 145 (1988)). לא מצאתי כי המקרה שבפניי מצדיק התערבות כאמור, שכן לא הוצגה בפניי כל ראייה לסתירת המועדים שנקבעו בהחלטת העירייה ביחס למועדי הפטור. אותו הדין חל גם ביחס ל"תקופות הביניים" הנטענות על ידי המערערת, שכן גם ביחס אליהן לא פירטה המערערת באילו מועדים מדובר, וגם טענה זו נטענה בעלמא.