המצב היה עשוי היה להשתנות אילו הוכח שהיוזם של קשר השכירות החדש עם בן שחר היה קנופף: ראה Prosser on Torts 4th ed. (1971) p. 934:
("acceptance of an offered bargain is not in itself inducement of the breach of a prior inconsistent contract…").
אולם לא כך קרה בענייננו. להיפך, עוד ביום 22.2.1971 הודיע ד"ר איגר לבן שחר כי "לא נוכל להאריך את קשר השכירות לתקופה נוספת כל שהיא". ניתן אולי לתמוה מדוע לא נאמר שם כי חוזה עם דייר חדש כבר נחתם (ולא מן הנמנע שקביעת התאריך של ת/2 (שאינו רשום) אינה מדויקת די הצורך), אך מכל מקום הוגש שה"ה קנופף עומדים להשכיר את המקום לאחר וכי אי החזרת המושכר בזמן תגרום נזק רציני גם לקנופף וגם לדייר החדש. השופט המלומד של בית משפט קמא מפנה, ובצדק גם לחלק אחר של המכתב ת/6, שם נאמר:
"ד. עבור כל תקופה של עיכוב בהחזרת המושכר ידרשו מרשי דמי שימוש אשר על פי התקדימים והמקובל יהיו הרבה יותר גבוהים מן הסכומים ששלם כב' בתור דמי שכירות עד כה".
הנשיא התורן המלומד רואה בכך איום על בן שחר מצד קנופף, כדי שיזדרז לפנות את המושכר, אולם בן שחר לא שעה לכל אלה, וביום 21.4.1971 - אחרי שתיקה ארוכה ללא כל תגובה על ת/6 ועל תזכורת שנשלחה אליו - הוא מודיע במפתיע שאין בדעתו לעזוב ואף אינו נרתע מלהעלות טענת סרק שהוא דייר מוגן. ממשיך הנשיא התורן ואומר (בסוף ע' 15):
"בנסיבות אלו היו פתוחות בפני קנופף שתי אפשרויות, או להגיש תביעת פינוי נגד חברת תכנון וייצור, או להשלים עם המשך הישארותה במושכר ולקבל ממנה דמי שכירות".
לפיכך, תוך הישענות על מסמך הפטור (ת/8), בחר בדרך הזולה והקלה מן השתיים. לעניננו חשוב כי לא קנופף הוא שיזם קשר חדש עם בן שחר, אלא שזה האחרון הוא שהחליט על דעת עצמו לנהוג כאשר נהג.
אודה שספק בלבי, אם קנופף לא חרג בהתנהגותו זו מגבול הפטור (ת/8), אך משבוטל הערעור נגדו, שוב אין השאלה ניצבת לפנינו.
המסקנה אליה הגעתי היא כי הפטור (ת/8) לא שחרר את בן שחר מחובתו לא להפריע לקנופף למסור את המושכר למערער כשהוא פנוי כבר באחד במאי 1971. את חובתו זו הוא הפר וההפרה היוותה את הגורם הישיר והבלעדי לאי מסירת המושכר למערער בזמן עליו הוסכם בינו לבין קנופף.
- להבנת שני שיקוליו האחרים של בית משפט קמא בדחותו את העילה של גרם הפרת חוזה, אקדים ואביא את סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע לאמור:
"מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון".