על כך אומר הנשיא התורן המלומד (ע' 18):
"דא עקא, שאין שמץ של עדות שבן שחר ידע על קיום חוזה השכירות, ת/2, שבין חסיד וקנופף. עו"ד איגר הודה בפה מלא שלא הודיע לבן שחר על קיום חוזה השכירות עם חסיד. וגם חסיד לא הודיע לבן שחר על קיום החוזה. בן שחר לכל היותר ידע שחסיד מעונין לשכור את המושכר".
כידוע אין הנתבע בעילה של גרם הפרת חוזה חייב לדעת את תוכנו ותנאיו של
החוזה, ודי אם היתה לו ידיעה כללית על קיומו שיש בה כדי להצדיק קביעתו של בית המשפט שהוא גרם להפרת אותו חוזה "ביודעין". די לשם כך אם "עצם עיניו", בין כדי שלא לדעת על קיומו של החוזה ובין כדי לא לדעת שמעשהו יגרום להפרתו של החוזה. כדוגמא למקרה האחרון של עצימת עיניים, יפים לעניננו הדברים הלקוחים מתוך פסק הדין האנגלי Emerald Construction Co. Ltd. V. Lowthian (1966) 1 W.L.R. 691, 700- 701 אף הם מפי הלורד דנינג:
"Even though the person who induces a breach dose not know the precise terms of the contract he is acting unlawfully if he says to himself "whether it is breach of contract or not. I care not". If he induces a breach of contract recklessly, careless whether it is a breach or not - turning a blind eye to it - he is liable for interfering with contract relations".
כן ראה Daily Mirror Newspapers, Ltd. V. Gardner and others (1968) 2 Q.D. 762; 2 All E.R. 361.
ואילו כדוגמא למקרה האחרון, "עצימת עיניים" באשר לעצם קיומו של החוזה, אפנה לפסק דין Torquay שהוזכר כבר לעיל, שם אומר הלורד דנינג, אם כי אגב אורחא, כי "The person must know of the contract or, at any rate, turn a blind eye to it". מכל מקום, לדעתי די בכך שהנתבע ידע עובדות שאדם סביר היה מסיק מהן דבר קיומו של חוזה, או לפחות את האפשרות הקרובה לקיומו, אלא שהעדיף לעצום עיניים, היינו שלא לדעת זאת, ועל כן נמנע מלהסיק את המסקנה המתבקשת מן העובדות ומלשאול את הנוגעים בדבר אם קיים ביניהם חוזה. בעניננו העיד מר אריה לוין, כי בתקופת עבודתו כמהנדס אצל בן שחר בבניית הסירה, סברו תחילה שהעבודה תסתיים תוך המועד, אך מאוחר יותר נתגלו קשיים טכניים, בעיקר משום שלא נמצאה אנייה להעברת הסירה. בסוף מרץ, או תחילת אפריל 1971, כשהוברר שלא יעמדו בלוח הזמן, ביקש אותו בן שחר לקבל עבורו רשות רשמית מאת המערער להישאר במושכר מעבר ל- 30 באפריל. העד אף הכין, לבקשת בן שחר, מסמך לחתימתו של המערער. מר לוין אמר (בע' 11 לפרטיכל) כי המערער התנה הסמכתו בקבלת דמי שכירות מאת בן שחר, והוסיף כי "לי אישית נראתה דרישה זו מוצדקת. אם לוקחים מושכר צריך לשלם בעדו...". להלן (בע' 12) אמר: "את המכתב מר בן שחר בקשר ממר חסיד".