אילו סבר בן שחר, ולו גם מתוך רשלנות, שהקשר החוזי בין חסיד לקנופף עדיין לא קיים, כי אז היה בעל דברו רק קנופף, ולא אחר. אין השוכר זקוק לרשותו, ולו גם הפורמלית, של אדם זר כדי להאריך את תקופת השכירות, או לחתום על הסכם שכירות חדש עם בעל הבית. יתרה מזו, משהופיע חסיד באופק - בין ביזמתו הוא ובין ביזמתו של בן שחר - השאלה הבסיסית והפותחת מצד בן שחר צריכה להיות "מה מעמדך" ושמא "לאו בעל דברים דידי את". אילו שאל - וההיגיון מחייב שאם לא סופר לו, ודאי
שהיה עליו לשאול - לא היתה גם שום סיבה להסתיר ממנו את העובדות כהוויתן. להיפך, במשפט טענו הן קנופף והן בן שחר שכל החוזה ת/2 בין קנופף לחסיד לא נועד אלא כדי לאפשר לחסיד להפעיל לחץ על בן שחר שיקדים ויעזוב. טענתם אמנם נדחתה, אך ברור שאין בפיהם טענה הפוכה, היינו שהיתה לחסיד סיבה להסתיר את זכויותיו על פי החוזה ת/2 ואת עובדת כריתתו. המסקנה המתבקשת היא כי לכל הפחות ידע אז בן שחר עובדות שנתנו לו יסוד סביר לחשוב שיש לחסיד מעמד במושכר למן תום המועד ואילך. אולם, הוא אולי העדיף לעצום עיניים באשר למסקנה המתבקשת וגם נמנע מלשאול את הנוגעים בדבר אם נכרת ביניהם חוזה. "עצימת עיניים" כזאת היא שוות ערך לידיעה ממש אפילו בפלילים, קל וחומר, בנזקין, שהוא ענף של הדין האזרחי. כפי שנאמר בספרם של Harper & James "דיני נזיקין" סעיף 6.8 בע' 497:
"A person cannot be held liable for inducing a breach of a contract which he neither knew nor had to know existed".
על "עצימת עיניים" כידיעה בפלילים, ראה דיון נוסף 8/68 סולומון המטפרסט נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(2) 536, בע' 546, שם אומר הנשיא דאז (אגרנט): "... המצב הנפשי של "עצימת עיניים" כמוהו, בעיני החוק, כידיעה ממשית..."
יש לדעתי להבדיל הבדל היטב בין "עצימת עיניים" לבין אי ידיעה מתוך רשלנות גרידא. זו האחרונה קיימת כאשר אדם ביושר לב, אם כי מתוך חוסר זהירות, האמין באמת ובתמים שלא קיים כל קשר חוזי (שעל גרם הפרתו הוא נתבע). כפי שמבהיר אב ביתה דין הנכבד השופט י' כהן בחוות דעתו, יש מלומדים הדוגלים בדעה שגם ברשלנות די כיסוד לעוולה של גרם הפרת חוזה. ראה בנוסף על המאמרים הנזכרים בחוות דעתו, גם את הסעיף ל6.10 לספרם הנ"ל של הרפר וג'יימס. אולם לאור מסקנתי אין לי צורך לנקוט עמדה בשאלה זו.
עדותו של מר אריה לוין, שהיתה לפי כל הסימנים מהימנת על הנשיא התורן המלומד ואשר היא על פניה עדות ניטרלית, מתישבת יפה עם תוכן המכתב ת/6 מיום 22.2.1971, שעליו התעכבתי לעיל. בחלקו הראשון של המכתב אומר ד"ר איגר כי הוא מבין שבן שחר אינו מעונין לכרות חוזה שכירות חדש, ואי לזאת עומדים מרשיו להשכיר את המקום לדייר חדש ולא יוכל להאריך את קשר השכירות עמו. חוסר הענין בכריתת חוזה חדש מעיד, לפחות לכאורה, שאותה עת היה בן שחר סבור שיוכל לפנות את המקום במועד. מצביעה לאותו כיוון גם העובדה שבסוף המכתב הובעה תקווה לקבל ממנו תשובה מוסמכת, אך הוא התעלם מן הבקשה ומן הסיכון שהמושכר אכן יימסר לדייר חדש ולא השיב דבר. אין זאת שרק בהתעורר הבעיות הטכניות באה הבקשה שמר לוין העיד עליה, אך כאשר נתקל בן שחר בדרישתו של המערער לתשלום דמי שכירות, שינה טעמו ושלח ביום 21.4.1971 את המכתב לקנופף בו הודיע שאין בדעתו לעזוב וכי יש לו כביכול מעמד של דייר מוגן במושכר. יוצא שניהל את המשא ומתן בשלב מסויים אך