ורק עם חסיד בלבד ורק כשלא השיג ממנו מה שציפה, פנה לבעל הבית בטענות סרק למיניהן.
לסיכום: ההודעה הברורה בשם קנופף שהוא עומד להשכיר את המקום לדייר אחר, ידיעתו של בן שחר שהנוגע בדבר הוא חסיד - כנובע מהכנת המסמך כדי לקבל את רשותו הפורמלית להישארותו במושכר מעבר למועד המוסכם בחוזה בינו לבין קנופף - ועצם המשא ומתן עם המערער בנושא זה, מובילים לדעתי למסקנה (לפי משקל ההסתברויות נקוט בהליך האזרחי) שהוא יודע על קיומו של קשר שכירות בין חסיד לקנופף, או לפחות שעצם עיניו כדי לא לדעת זאת, חרף ידיעת נסיבות ועובדות מהן ניתן היה להסיק מסקנה ברוח זו. לפיכך קיים בעניננו הרכיב "ביודעין" של עוולת גרם הפרת חוזה, במובן סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין.
"ובלי צידוק מספיק"
על כך נאמר בפסק הדין נשוא הערעור (בע' 18):
"כמו כן לא פעל בן שחר ללא צידוק מספיק כאשר לא פינה את המושכר ב- 30.4.71. בן שחר וחברתו ישבו במושכר עוד מקודם בתוקף חוזה שכירות, והיו במהלך סיום עבודת בניית הסירה וייצור צידניות בשביל הצבא ולא היתה להם אפשרות מעשית לפנות את המושכר לפני שיוכלו להוציא את הסירה עם סיומה ולעבור עם הצידניות למקום אחר שרכשו, אחרי שייגמרו עבודות השיפוצים שם. הם לא פינו את המושכר לא משום שרצו לגרום להפרת החוזה שבין קנופף וחסיד... אלא מסיבות מוצדקות שלהם שלא היו תלויות בהם, וכאשר הדבר נתאפשר הם עזבו את המושכר לפני תום השנה".
(ההדגשות שלי - מ' ב')
הדגשתי את המלים "לא משום שרצו לגרום להפרת החוזה שבין קנופף וחסיד" שכן העדר זדון או רצון לגרום לתוצאה שהושגה בפועל, כלל אינו מעלה ואינו מוריד מבחינת העוולה של גרם הפרת חוזה ואין בו כצידוק: ערעור אזרחי 123/50 א.ל. באורנפרוינד נגד נחום דרזנר, ו- 17 אח', פ"ד ה 1559; פ"ע ו 228, בע' 238. הגישה באנגליה היתה שונה לעיתים בעבר, ועל כן לא הייתי מסתמכת - כפי שעשה חברי הנכבד השופט בייסקי - על פסק דין Thomason המצוטט על ידו. כמו כן אינני סבורה כמותו כי המשך ישיבתו של בן שחר במושכר מעבר ליום 30 באפריל 1971, הוא רק בבחינת "שב ואל תעשה", אם כי התערבות פעילה כלל אינה דרושה, לדעתי.
כן הדגשתי את המלים "מסיבות מוצדקות שלהם", זאת כדי להבהיר את השקפתי כי שמירה על האינטרס העצמי או הגנה על אינטרס של אחרים אינה כשלעצמה בגדר צידוק מספיק: ראה Pratt v. British Medical Association (1919) 1 K.B. 224;