Posluns v. Toronto Stock Exchange and Gardiner (1965) 46 D.L.R. 2d 210, 270 שם הודגש שטענת הצידוק מתקבלת רק במקרים נדירים.
יתירה מזו, ראינו שבשיחות שקיים עמו עו"ד איגר לפני כתיבת המכתב ת/6, כמצויין שם, בן שחר כלל לא היה מעונין לכרות חוזה שכירות חדש. הוא גם לא טרח להגיב בזריזות על ת/6, כאשר לפני תוכנו כבר עמדו ה"ה קנופף להשכיר את המושכר לדייר חדש. זו הזנחה ברורה לדאוג לאינטרס של עצמו בדרך נאותה ובעוד מועד וממילא גם בגדר לא איכפתיות אם הישארותו במושכר, במקרה הצורך, תפגע במאן דהוא. גם העלאת הטענה של דיירות מוגנות קרוב למועד שבו אמור היה לפנות את המושכר מחלישה את הצידוק המעשי. אולם, כפי שהבהרתי, אין ממילא לראות כצידוק משפטי את האינטרס העצמי של הנתבע בגרם הפרת החוזה. שונה המצב, כאשר הנתבע מגן על אינטרס ציבורי או על זכות חוקית משלו, שהיתה נפגעת אילו בוצע החוזה: Prosser on Torts 4th ed. (1971) 944, 945 וכן 46 D.L.R. 2d 210, 270 שם נאמר, בין היתר:
"Interference promoted by impersonal or disinterested motives has been sanctioned; Similarly with things in the public interest".
וכן:
"Justification because of some statutory or contractual privilege".
בן שחר אינו נכנס, למיטב הבנתי, לאף אחד מתחומים אלה. לא היתה לו זכות חוקית או חוזית להישאר במושכר מעבר ליום 30.4.1971 ואין בפיו טענה כי בנסיבות מסוימות, ההולמות את מצבו דאז, היתה לו רשות על פי החוזה עם קנופף להישאר במקום או להאריך את תקופת השכירות. הוא אמנם התקשר בקשר חדש עם קנופף ביום 2.5.1971, אך קשר זה היה (כמבואר לעיל) תוצאה מהתנהגותו של בן שחר אשר מיאן להתפנות בטענות מטענות שונות. השמירה על האינטרס הכלכלי שלו והרצון למנוע מעצמו הפסד כספי אין בהם כדי להצדיק גרימת נזק לזולת.
מסקנתי היא איפוא שלא היה לבן שחר צידוק מספיק להישאר במושכר אחרי המועד.
- בכך הגעתי לטענותיו של בן שחר אותן פירטתי לעיל. אדון בהן כסדרן:
- ת/2 הוא חוזה למראית עין
לדעתי צדק הנשיא התורן המלומד בדחותו את הטענה. כפי שציין בפסק דינו לא הסתפקו הצדדים בתנאים המופיעים בטופס הסטנדרטי, אלא הוסיפו תנאים משלהם. יתירה מזו, דווקא חששו של ד"ר איגר בשם שולחו לרשום בת/2 כתחילת התקופה את התאריך 1.5.1971 מצביע מכוחו הוא כי מדובר בחוזה בר תוקף, וגם ת/8 מצביע באותו כיוון. העדר תאריך חתימתו אינו בר חשיבות, שהרי תחילתה של תקופת השכירות היא הקובעת. גם העדר ביול אינו ראיה להיות החוזה אחיזת עיניים בלבד. מכל מקום, זהו ביסודו ממצא עובדתי, ואיני רואה כל טעות בשיקוליו של בית משפט קמא העשויה להצדיק את התערבותנו.
- ת/2 אינו "חוזה מחייב כדין"
גם לטענה זו נתן בית משפט קמא תשובה נכונה. חוזה אינו חדל להיות "מחייב כדין" רק משום שאינו בר אכיפה בעין. די בכך שהפרתו מקימה לצד המקיים עילה לפיצויים: ערעור אזרחי 541/74 יהודה פרמינסקי, ואח' נגד דוד ו- זיוה סנדרוב, פ"ד כט(2) 253, בע' 258- 259. המצב עשוי אולי להיות שונה כאשר החוזה שנפגע היה, דרך משל, להעסקה ארעית שמותר לשים לה קץ בכל עת: ערעור אזרחי 438/58 לדיסלב ו- מגדה גרינבאום נגד הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד יד 109; פ"ע מג 220 פרי עטו של השופט זילברג, מאוזכר ב- המר' תיק אזרחי 11792/69 אדגר הורוביץ נגד חכמי מנשה, פ"מ ע 342, בע' 345. הדגשתי את המלה "אולי", שכן מסתמנת נטייה להרחבה באנגליה, שלפיה רואים כעוולת גרם הפרת חוזה גם כאשר הקשר החוזה שנפגע היה ארעי גרידא: ראה הצעה בסלמונד, ע' 369.
- את השאלה מה הנזק שנגרם למערער כינה בית משפט קמא "שאלה מסובכת" ולאור התוצאה אליה הגיע בלאו הכי, נמנע מלדון בה. כמו כן נמנע מאותה סיבה מלדון בשאלה אם יש יסוד לתביעה נגד מר אמיר בן שחר שלא היה אלא מנהלה של החברה הנתבעת.
לפיכך הייתי מקבלת את הערעור, מבטלת את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומחזירה את התיק לשם הכרעה בשתי שאלות אלה. מחמת הזמן שחלף, יוכל הנשיא התורן אם ירצה בכך, להרשות לבעלי הדין לשוב ולסכם טענותיהם לאותן שאלות.