ניתן להוסיף לענין אינטרס ההסתמכות, כי מאופיו של ההסכם ניתן להסיק כי הצדדים לא התכוונו כי הוא יחייב לצמיתות. הטעם לכך נעוץ באופיים המיוחד של ענייני מס בכלל, וענייני ארנונה בפרט, שמטבעם הם תלויים בהתפתחות חקיקתית מעת לעת, העשויה לשנות את שיעורי החיוב במס תוך שינויי הגדרות וסיווגים. הסכמים שלטוניים בנושאים הנשלטים על ידי חקיקת מס, המשתנה לעיתים תכופות, הן ביחס לתעריפים והן לגבי סיווגי נכסים, אינם אמורים לשרוד לנצח, במיוחד כאשר נוצר פער קיצוני ובלתי נסבל בין תוכנם לבין הדין, המחייב את כלל התושבים (בית דין גבוה לצדק 5705/90 דשנים וחומרים כימיים נ' עירית קרית אתא, פסקה 13 ([פורסם בנבו], 16.5.1995)). ההנחה היא כי הצדדים להסכם היו ערים למגבלות האמורות במצב דברים זה, ועל רקע זה יש להבין את מהות אינטרס ההסתמכות החוזי שיש לייחס לפרט הקשור כצד בחוזה השלטוני.
- ושישית, במישור דיני החוזים, חוזה רגיל אינו תקף לעולמי עד אם לא נקצב מועד לפקיעתו. לאחר מעבר זמן סביר, ובמסגרת חובת תום הלב בביצוע חוזה, רשאי צד לחוזה, שלא נקבע מועד לפקיעתו, להודיע לצד השני על כוונתו להשתחרר ממנו נוכח חלוף הזמן. עקרון זה חל מכח הדין גם על חוזה שלטוני. חלוף הזמן בחוזה שלא נקצבה לו תקופת חלות, מהווה אף הוא נסיבה חשובה שיש לקחתה בחשבון במסגרת כלל השיקולים הרלבנטיים לענין השתחררות הרשות הציבורית מכבילות ההסכם:
"מהו, אם כן, דינו של חוזה שנערך לתקופה בלתי קצובה? - - -
ראשית, התשובה נעוצה בחזקה (פרזומפציה) שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו. חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם. אפשר, שהשינויים יהיו מהותיים עד כדי כך שלא יהיו יותר, לא טעם ולא תכלית, בחיי החוזה. אמנם, החוזה אינו אומר במפורש כי במצב כזה עבר זמנו ובטל קורבנו. אולם העובדה שהצדדים לחוזה לא נתנו דעתם לאפשרות שמצב כזה יווצר, ומכל מקום, לא קבעו הוראה לגבי סיום החוזה במצב כזה, אין בה, כשלעצמה, כדי לשלול אפשרות של סיום החוזה. במצב כזה, אין זה סביר או רצוי לייחס לצדדים לחוזה כוונה להמשיך ולקיים את החוזה באופן מלאכותי. כך הדבר במיוחד בחוזים המתבססים על קשר אישי בין הצדדים, כגון, על יחסי אמון או נאמנות. כאלה הם, לדוגמא, חוזי עבודה, שותפות או סוכנות. אם היחסים בין צדדים לחוזה כזה מעורערים, אין תועלת בהמשך הקשר ביניהם. לכן יש לאפשר להם להשתחרר, אף באופן חד-צדדי, זה מן האחיזה של זה" (ערעור אזרחי 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות נ' פאנל חברות התעופה, פסקה 14 ([פורסם בנבו], 3.5.1994) (להלן - פרשת חברות התעופה).