טבעה של הבטלות היחסית הוא, שמבחינה היא בין הפגם שנפל בפעולת השלטון לבין הסעד השיפוטי הניתן בעקבותיו (ע"פ 6143/03 פורטל נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 614, 620 (2004)). היא מאפשרת להימנע מגישה משפטית של "ייקוב הדין את ההר", ומתחשבת תחת זאת בכלל הנסיבות ובמצוות ההיגיון. "יתרונה של תורת הבטלות היחסית בגמישות שהיא מאפשרת, בהיותה מותאמת למורכבות המציאות, לגווניה ולתת גווניה" – דברי השופטת ע' ארבל בע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 49 (טרם פורסם, 2.3.06)).
- במקרה שבפנינו ננקטו פעולות רבות בעקבות הצווים שהוצאו בחוסר סמכות. רבים שינו את מצבם בעקבות דיון שנקבע או תיק שהועבר. אצל אחרים נוצרה לכל הפחות ציפייה, במובנה המשפטי, כי האמור בצווים יקרום עור וגידים בחיי המציאות. המערכת כולה נערכה לפתיחתו של בית-המשפט החדש. לכל ברי, כי קביעתה של בטלות מוחלטת תגרום לשיבוש בלתי נסבל. היא תעמוד בניגוד לכוונה הראויה שעמדה בבסיס הקמתה של הערכאה הנוספת. בנסיבות אלו, בטלות יחסית היא הכלי המשפטי הראוי.
- על יסוד כל האמור אציע לחברי, כי נדחה את העתירה ככל שנוגעת היא לענינם הפרטני של העותרים, וככל שהיא מתייחסת לאותם תיקים הנופלים לאזור שיפוטו של בית-המשפט המחוזי מרכז, וטרם החל הדיון בהם בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. בד בבד, ייעשה צו מוחלט, הקובע כדלקמן:
- לבית-המשפט המחוזי מרכז לא יועברו תיקים נוספים, מעבר לאלו שכבר הועברו על-פי הרשימה שגיבש מנהל בתי-המשפט, אשר אינם בתחום סמכותו המקומית כפי שקבעהּ השר.
- ההוראות, שמקורן בצווים שהוציא השר, ומשנות מסמכותם הענינית של בית-המשפט המחוזי מרכז או של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, לא יעמדו בתוקפן לאחר יום ה-1.3.2008, ומאותו מועד יהיו לערכאות אלו את אותן סמכויות עניניות המוקנות להן בחוק או על-פיו.
- משאלה הם פני הדברים, דומה כי מתייתר הצורך לדון בסוגיות הנוספות שהעלו העותרים בשולי עתירתם – פרסום מספר השופטים ברשומות ומינויו של סגן-נשיא. יש יסוד להניח כי הדברים יושלמו, ככל שטרם נעשה הדבר, בהקדם.
בנסיבות הענין, אציע כי לא נעשה צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופטת מ' נאור:
- גם דעתי כדעת חברי השופט לוי היא כי המונח "אזור שיפוטם" שבסעיף 33 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 משמיע לנו תיחום גאוגרפי; הוא אינו משמיע לנו תיחום נושאי (וראו מופעים דומים של מונח זה בסעיפים 34(ב), 40(1), 43, 44(ב), 45(ב), 49, 54(ב) לחוק בתי המשפט). מקובלים עלי בעניין זה הטעמים הפרשניים אותם פירט חברי השופט לוי בפסק דינו. אכן, פרשנותו הטבעית של המונח "אזור שיפוט" בחקיקה הראשית מגדירה את מסגרת הפעולה של שר המשפטים במסגרת חקיקת משנה לתחימה גאוגרפית בלבד של סמכויות בתי המשפט המחוזיים. קביעה נושאית של סוגי תובענות – כגון מיסים, פירוקים, עתירות אסירים, עניינים מינהליים ועניינים פליליים מסויימים – אינה "נופלת" למסגרת ההסמכה שהוסמך לה השר בחקיקה הראשית. כשרצה המחוקק לייחד סמכות לבית משפט מחוזי מסוים הוא עשה כן, כפי שהראה חברי, בחקיקה ראשית.
- אכן, ניתן להרהר אחר חלוקת התיקים בין בתי המשפט באותה דרגה כפי שנקבעה בדין המצוי. בעבר הוצעו פתרונות שונים לעניין זה. ראו למשל הצעתו של פרופ' גינוסר המנוח, לפיה הפרט יגיש את תובענתו אל המערכת השיפוטית וזו תערוך רגולציה פנימית של התיקים לפי הפרמטרים החוקיים ותבחר את בית המשפט שידון בתובענה (שלו גינוסר "עיכוב הדיון" הפרקליט ל"א 29 (1978) כמובא אצל שלמה לוין מהות הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד 99 (1999)) ואילו השופט א' ריבלין סבר שעדיפה הסדרה של התיקים על ידי "כוחות השוק" (ראו רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' כהן, פ"ד נז(4) 473, פס' 6 לפסק דינו (2003)). חוששתני כי אין "פתרונות קסם" לבעיית העומס הנופל על מערכת בתי המשפט. הנושא של חלוקת התיקים בין בתי המשפט ראוי לבדיקה ולליבון ואולי גם להסדר אחר. ואולם על פי הדין המצוי לא ניתן לפעול באופן בו פעל השר.
- אף שגם לדעתי נפל פגם בפעולותיו של השר, לטעמי הפגם נמנה על "משפחת" ענייני הסמכות המקומית ולא על "משפחת" ענייני הסמכות העניינית. הסמכות העניינית פירושה זהות הערכאה השיפוטית המוסמכת לדון בסכסוך (ראו: דודי שוורץ סדר דין אזרחי – חידושים, תהליכים ומגמות 159 (2007); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 12 (מהדורה תשיעית, 2007)). הסמכות העניינית קבועה בחוק בתי המשפט [נוסח משולב] ולפיו "לכל ערכאה שיפוטית הסמכות המהותית המיוחדת לה" (שוורץ, 159). בהתאם לכך קובע סעיף 51 לחוק בתי המשפט את הסמכות העניינית הייחודית של ערכאת בית משפט השלום. סעיף 40 לחוק בתי המשפט משלים וקובע את הסמכות העניינית השיורית של ערכאת בית המשפט המחוזי (הכוללת שישה בתי משפט מחוזיים בארץ בהתאם לצו ההקמה). ודוק: סעיף 40 לחוק אינו מעניק סמכות עניינית לבית משפט מחוזי ספציפי. בכך עוסקת הסמכות המקומית ביחס לאזורי שיפוט.