- פקודת בתי המשפט המנדטורית משנת 1940 היא גלגולו המוקדם של חוק בתי המשפט. סעיף 12(7) לפקודה הסמיך את "השופט הראשי" (The Chief Justice – לימים, כהוראת סעיף 107 לחוק בתי המשפט, עברו כל סמכויותיו לשר המשפטים), לקבוע כללים בדבר סמכות השיפוט המקומית של בתי-המשפט המחוזיים. ובלשון המקור:
| (7) The Chief Justice may make rules determining the local jurisdiction of the district courts. [Courts Ordinance, 1940, P.G. Supp. II 147. Emphasis added.] | 12. Constitution of
district courts. |
את המונח local jurisdiction אין לפרש אלא כסמכות התקפה באזור גיאוגרפי נתון. זהו המרחב הגיאוגרפי שבתחומיו הפיזיים יש לערכאה השיפוטית, ובמקרה דנן לכל בית-משפט מחוזי, סמכות להפעיל את הכוח המסור לו על-פי דין. כך הוא הפירוש ההיסטורי שניתן למונח זה במשפט האנגלי (Graham v. Lewis [1888] 22 QBD 1; Bastings v. Callaghan [1905] AC 351), כך הוא גם הפירוש המקובל על ערכאות אחרות שמונח זה קיים במשפטן.
- בשנת 1957 הוחלפה הפקודה המנדטורית בחוק של הכנסת, הוא חוק בתי המשפט, התשי"ז-1957 (שלימים בוטל אף הוא ונקלט לתוך חוק בתי-המשפט של ימינו). בסעיף 11 לאותו חוק עוגנה – כמות שהיא – ההוראה הקבועה כיום בסעיף 33. מונחים זהים לאלה המופיעים בה, מקום המושב ואזור השיפוט, הוזכרו באותו חוק גם בהקשרו של בית-המשפט העליון ובזו הלשון: "מקום מושבו של בית המשפט העליון הוא ירושלים, ואזור שיפוטו הוא שטח המדינה כולה" (סעיף 1 לחוק). גם מכך אתה למד, כי עסקינן במונחים גיאוגרפיים גרידא אשר אינם נוגעים לשאלת הסמכות הענינית.
- אתעכב עוד בקצרה על התמונה הנשקפת מעיון בהיסטוריה החקיקתית של סעיף 11. מתברר, כי במקורה הייתה ההוראה שהוצעה – רחבה יותר. בהצעת חוק בתי המשפט, התשט"ו-1955, ה"ח 226, היא הופיעה כך:
| 10. הקמה ואזורי שיפוט | שר המשפטים רשאי, בצו, להקים בתי משפט מחוזיים ולקבוע אזורי שיפוטם; הוא רשאי, בצו, לייחד את השיפוט בסוג ענינים מסויים לבית משפט מחוזי אחד לגבי אזור שיפוטו או לגבי כל המדינה או לגבי חלק ממנה [ההדגשות הוספו]. |
הצעת החוק ביקשה, אפוא, להסמיך את שר המשפטים לא רק לקבוע לבתי-המשפט המחוזיים את תחום שיפוטם הגיאוגרפי, כי אם גם להתערב בהתוויתה של סמכותם הענינית, בין על דרך הגריעה ובין על דרך ההוספה. הצעה זו לא התקבלה. הכנסת, שלא כללה סמכות זו בנוסחו הסופי של החוק, ביטאה להשקפתי בכך את כוונתה שלא להקנות לשר המשפטים כוח זה. אם לסופו של יום נבדלים בכל זאת בתי-משפט מחוזיים אלה מאלה במקצת מתחומי סמכותם הענינית – בית-המשפט המחוזי בירושלים, למשל, הוא היחיד המוסמך לדון בבקשות הסגרה, בית-המשפט המחוזי בחיפה דן בעניני ימאות, בית-משפט מחוזי יחיד מוסמך לדון בשאלות של הגבלים עסקיים, ועוד – אין זאת אלא על-פי מצוותה המפורשת של הכנסת, בחוקים שהוציאה תחת ידיה (סעיף 3(א) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954; חוק בית המשפט לימאות, התשי"ב-1952; חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988). אין הדבר פרי צווים או תקנות שהוציא שר המשפטים.